היו שותפים צור קשר שאל את הרב צוות דרכה של הישיבה
         
הרב עזריאל זילבר.jpg סיפור מדרשי לאור ההלכה
הרב עזריאל זילבר

ראשי פרקים:
א. הקדמה
ב. הסיפור
ג. הבחינה ההלכתית
א. הלכות מכירה
ב. בהלכות אבידה ומציאה
ג. בהלכות קנין חצר
ד. אפשרויות קנין נוספות
ד. דיון מחשבתי הלכתי
א. הקדמה
במאמר זה ברצוני לנתח את אחד הסיפורים המפורסמים במדרש, ולנסות לעמוד על כוונת חז"ל בסיפור זה מבחינה הלכתית ומחשבתית.
המחשבה והמוסר היהודיים נקבעו תמיד לאור ההלכה[1]. מוסר אנושי אינו יכול להצדיק השמדה של עמלק, והנורמות שהוא יקבע יהיו תמיד מצומצמות בתחום החשיבה האנושית המוגבלת.
בפרק הראשון מובא הסיפור עצמו, מתורגם לעברית ע"פ פרוש "מתנות כהונה" למדרש רבה. סיפור זה מובא לפי מדרש רבה לספר ויקרא, אך אתייחס גם לארבעת המקומות האחרים בהם הוא מובא ולהבדלים שבין המקורות השונים בפרטי הסיפור.
הפרק השני הוא הפרק ההלכתי, הדן באפשרות הראלית שמעשה כזה יובא לפני בית הדין להכרעה, בהתדיינות בין שני צדדים יהודים ועל פי ההלכה.
הפרק השלישי, הפרק המחשבתי - הלכתי מנסה לברר את עומק כוונתם של חז"ל בהביאם סיפור זה.
ברצוני להבהיר שלצורך מאמר זה, אין זה משנה כלל אם אכן הסיפור אמנם התרחש במציאות או שלא היה ולא נברא אלא משל חכמים היה. ידועה דרכו של הרמב"ם[2] שהרבה מדברי חז"ל, בפרט אלא שלא נראים הגיוניים, נאמרו על דרך משל. מאידך דרכו של המהרש"א[3], שיש לנו להאמין לכל דברי חז"ל כפשטם, ולמרות שיש כוונות נסתרות, אין הדברים יוצאים ממשמעותם הפשוטה.
ב. הסיפור
במדרש רבה לספר ויקרא[4] מובא הסיפור הבא. אלכסנדרוס מוקדון, מלך יוון, הלך למדינת אפריקה. יצאו והקבילו פניו בתפוחים של זהב ורמונים של זהב ולחם מזהב. אמר להם, וכי זהב אוכלים בארצכם? אמרו לו, וכי לא היה לך לחם ומזון בארצך שבאת אלינו? אמר להם, לא עושרכם באתי לראות, אלא כיצד אתם דנים. כשישב אצלם באו שני אנשים לפני המלך. אחד אמר קניתי מאדם זה חורבה וגרפתיה ומצאתי אוצר, ואמרתי לו קח אוצרך, כי חורבה קניתי והאוצר לא קניתי. האחר שכנגדו אמר, כשם שאתה מתיירא מעונש גזל ומכרתי לך החורבה וכל מה שיש בתוכה. קרא המלך לאחד מהם ואמר לו, יש לך בו זכר? אמר לו - הן. קרא לשני ואמר לו: יש לך בת? אמר לו - הן. צוה המלך שינשאו ילדיהם זה לזו ויהנו מהאוצר יחדיו. התחיל אלכסנדר מוקדון לתמוה. אמר לו המלך, וכי לא דנתי יפה?
אמר לו - כן. אמר לו המלך, אילו היה דין זה בארצכם מה הייתם עושים? אמר לו אלכסנדרוס, הורגים את זה ואת זה ולוקחים את האוצר לבית המלך. אמר לו המלך, האם השמש זורחת בארצכם? אמר לו - הן. האם הגשם יורד בארצכם? אמר לו - הן. האם יש בארצכם בהמה דקה? אמר לו - הן. אמר לו המלך, תיפח רוחו של אותו האיש [תיפח רוחך] שלא בזכותכם השמש זורחת עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה אתם ניצולים. ועל זה נאמר (תהילים ל'ו,ז'): "אדם ובהמה תושיע ה'" - אדם בזכות בהמה תושיע ה'.
סיפור זה מופיע גם בבראשית רבה[5], בתנחומא[6], בילקוט שמעוני[7] ובתלמוד הירושלמי[8]. לפי חלק מן המקורות[9] הסיפור לא התרחש במדינת אפריקה אלא במלכות "קציא". יש המפרשים שזו מלכות ב"קץ העולם" כלומר, בסוף העולם[10] ויש מפרשים שמלכות קציא היא מלכות הודו[11].
בחלק מן המקורות[12] יש תוספת חשובה לסיפור. לאחר דברי אלכסנדרוס שאמר שהוא היה לוקח את האוצר לבית המלך מובא שאמר לו המלך, כל כך אתם אוהבים זהב? עשה לו סעודה והוציא לפניו לחם, בשר, תרנגולים וצנונית - כולם עשויים זהב. אמר לו אלכסנדרוס "וזהב אני אוכל"?! אמר לו, תיפח רוחו של אותו האיש - זהב אינכם אוכלים, ומה אתם אוהבים זהב?! לאחר מכן מובא ההמשך דלעיל, ששאל אותו אם גשם ושמש יש בארצו.
הבדל נוסף הוא שבחלק מן המקורות[13] מובא שמכר אותו האיש לחבירו "קילקלתא" או "קיקילתא" שמשמעותו[14] "אשפה".
ההבדל בין "אשפה" ל"חורבה" הוא ש"חורבה" הוא כנוי לבית חרב, שהוא מקום מתוחם במחיצות ו"אשפה" הוא כנוי למקום פתוח שבו רבים יושבים[15], אם כי יתכן ויש לו בעלות פרטית כמו בסיפור שלפנינו.
לדעת בעל מתנות כהונה[16] ישנו הבדל משמעותי נוסף בין הירושלמי לשאר המקורות של הספור. שלפי הירושלמי כל אחד מהאנשים שבאו לדין רצה את האוצר לעצמו. אולם בעל "פני משה" מפרש הירושלמי מסביר שאין הבדל, ואף לפי הירושלמי רצה כל אחד לתת האוצר לחבירו.
לשון הירושלמי הוא:
"אהן דזבין הוה מר (אמר) קיקילתא זבנית, סימא לא זבנית, אהן דזבין הוה מר, קיקילתא וכל דאית בה זבינית".
השורש "זבין" משמש בארמית גם לקניה וגם למכירה, לפיכך לשון הירושלמי לא מספיק ברורה, אך מהמשך הסיפור, בו לועג המלך לתאות הזהב של אלכסנדרוס לעומת נדיבות אנשי קציא, מוכח לדעתי שבעל "פני משה" צודק ואין הבדל בין הירושלמי ליתר המקורות.
הבדל נוסף הוא, שברוב המקורות לא מופיעים דברי המוכר "כשם שאתה מתיירא מעונש גזל כך אני מתיירא מעונש גזל".
להבדלים שהוזכרו כאן תתכן השלכה הלכתית וכן השלכה מחשבתית וכפי שיבואר בפרקים הבאים.
ג. הבחינה ההלכתית
כשבוחנים את האפשרויות שלפנינו, למי שייך המטמון, נמצא שיש ארבע אפשרויות.
יתכן שהמטמון שייך לאדם שהטמין אותו והוא לא המוכר ולא הקונה שבספור. ואף שהוטמן לפני זמן רב, מסתבר שיש בו סימן, וקשה להניח שנתייאשו ממנו. ואפשרות שניה, שהחפץ שייך למוכר, בפרט כאשר ירש את הבית מאבותיו שבנו בית זה, ואז מסתבר שאחד מאבותיו הניח את המטמון וזאת מתוך נקודת הנחה שאכן המטמון לא כלול במכירה - כטענת הקונה בסיפור. יתכן אף שהמטמון נקנה ברבות השנים, לאחר שנתייאש המטמין, לבעל החצר שהוא המוכר על ידי קנין החצר שהרי "חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו". [17]אפשרות שלישית היא, שהמטמון שייך לקונה, שהוא גם המוצא - מדין מוצא מציאה, או משום שהמטמון כלול במכירה - כטענת המוכר, או אולי מעצם זה שהמוכר הודה שמכר גם את האוצר - יקנה הקונה בקנין "אודיתא".[18]אפשרות רביעית, שהאוצר שייך למלכות, אם כך הוא דינא דמלכותא באותו מקום, שמטמון ישן, בעל ערך ארכיאולוגי, שייך לאוצר המדינה, וכפי שמעירים מפרשי המדרש[19], שעד היום כך הוא המנהג בארץ אדום - שאוצר המתגלה שייך למלך. תתכן אף אפשרות נוספת, חמישית, שיש מקום לעשות פשרה בין המוכר לקונה - ממידת החסידות - או אולי מעיקר הדין, כפי שעשה המלך בסיפור שלפנינו. לפיכך, יש לדון מבחינה הלכתית בכמה נושאים:
א. בהלכות מכירה - האם המטמון כלול במכירה או האם יש כאן טענה של מקח טעות.
ב. בהלכות אבידה ומציאה - מה דינו של מוצא מטמון.
ג. בהלכות קנין חצר - האם שייך לומר במטמון שחצירו של אדם תקנה לו שלא מדעתו.
ד. באפשרויות של "קנין אודיתא" או של פשרה או של שייכות האוצר למלכות.
א. הלכות מכירה
שנינו במסכת בבא בתרא[20]:
"המוכר את הבית...מכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המיטלטלת",
ובסיום המשנה שם:
"בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו - הרי כולן מכורים".
רשב"ם שם[21] מסביר ש"הרי כולן מכורין", מדבר דווקא בתשמישים המיטלטלים, המיוחדים לבית זה, שאין רגילים להשאילם לאדם אחר, כגון תנור וכיריים - אך שאר המיטלטלים לא מכר - וכל שכן שלא מכר חיטים ושעורים שבתוך הבית. הרשב"ם מוסיף, שבמוכר חצר וכל מה שבתוכה, מכר כל המטלטלים שבשימוש הבית - אך לא חיטים ושעורים, ובמוכר עיר שלימה מכר כל המיטלטלים שבתוכה - אפילו חיטים ושעורים (כמובא במשנה שם סח.).
וכן פסק בשו"ע[22], ודייק בדבריו, שאם אמר המוכר לקונה "הוא וכל מה שבתוכו - כל אלו מכורים", ומשמע דווקא אלו שהוזכרו - המכתשת המיטלטלת וחברותיה, וכדכתב רשב"ם.
לאור הדברים האמורים נראה, שאין חשש גזל למוכר מכוח הטענה "חורבה וכל מה שבתוכה מכרתי", שאף המטלטלים הידועים למוכר ואינם קשורים לבית - אינם
כלולים במכירה, וכל שכן דברים שאינם ידועים למוכר, שאז אדרבה, הוא יכול לטעון לזכות עצמו אפילו טענת מקח טעות. זאת, כמובן, מתוך נקודת הנחה שהמטמון שייך למוכר ואם כך, אכן הוא לא כלול במכירה - אלא שכאן לא ברור כלל שהמטמון שייך למוכר.
ב. בהלכות אבידה ומציאה
שנינו בבבא מציעא[23]: "מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו". ומפרש ה"נמוקי יוסף", שאף שמדובר בחפץ שיש בו סימן - אין צורך להכריז עליו.
ב"שיטה המקובצת" מביא בשם הריטב"א ותלמיד רבינו פרץ לחדש שאפילו יבוא אדם ויתן סימן במטמון, הרי המטמון שייך למוצא, משום שהבעלים מתייאשים מהמטמון כי משערים שהמוצא יתלה שהמטמון שייך לגויים הקדמונים ולא יחזיר. בגמרא שם מובאת ברייתא המסבירה את דין המשנה: "תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן". כלומר, לומר כך לבעל הגל. ושואלת הגמרא "אטו אמוריים מצנעי - ישראל לא מצנעי"? ועונה "לא צריכה דשתיך טפי", ומסביר רש"י, שהעלו חלודה רבה, לפיכך מסתבר שאינם חפצים ומטמונים של בעל הגל והכותל. את תרוץ הגמרא "לא צריכה דשתיך טפי" ניתן להבין בשתי צורות:
א. דווקא מתוך שיש לתלות שהחפץ של אמוריים ניתן לקחתו, אך אם היה שייך ליהודים בודאות, לא ניתן לקחתו, כי אין אדם מתייאש מחפץ מוטמן שיש בו סימן.
ב. "אמוריים" לאו דוקא, אלא הכוונה אף ליהודים שהטמינו החפץ לפני זמן רב, ולפיכך התייאשו ממנו.
בחידושים המיוחסים לריטב"א מביא את שני הפירושים ומדייק מרש"י כאפשרות השניה, שכתב רש"י שהחפץ כנראה לא שייך לבעל הבית משום "דכולי האי לא שביק להו", כלומר, מסתבר שהחפץ שייך לאדם אחר ולא לבעל הבית והלה התייאש ממנו ברבות השנים, ולאו דוקא משום שתולים את החפץ באמוריים. עוד הוסיף שם מסברא, שמסתבר לומר כך כי לא ניתן להבחין בחפץ ישןבן אלף שנה לחפץ בן אלפיים שנה ולפיכך קשה לתלות דוקא באמוריים. אף לפי פירוש זה, יסוד ההיתר לקחת את המציאה נובע מכך שאדם אחר הטמין את החפץ ולא הבעלים, כי אין יאוש מועיל לדבר הנמצא ברשותו של אדם, אם אכן היתה אפשרות שבעל הבית הטמין. נראה שדיוקו של המיוחסים לריטב"א ברש"י אינו מוכרח, שהרי הנמוקי יוסף מעתיק את לשון רש"י וממשיך "וכוון דתלי באמוריים". יש להעיר שדיון הגמרא הוא בויכוח שבין המוצא לבין בעל הגל והכותל ואין כאן התייחסות ברורה למטמין של האוצר, לפיכך שתי ההבנות ברש"י אפשריות. עוד יש להעיר שישנה דיעה יוצאת דופן בסוגיא, דעת אב"ד, המובאת ברשב"א, שמדובר כאן בגל ובכותל שאין להם בעלים. לפי פירוש זה "מפני שיכול לומר לו", כנראה הכוונה לויכוח שבין מוצא האבידה לאדם שבא ונותן סימנים וכדברי הריטב"א ורבינו פרץ דלעיל. אמנם הרשב"א דוחה את דברי הראב"ד.
הרא"ש ורוב הראשונים כותבים במפורש כאפשרות הראשונה - שניתן לקחת את החפץ רק משום שניתן לתלות שהיא מימות האמוריים. הרא"ש מוסיף שאף שהדבר בספק אם אמוריים הטמינו, יתכן שלא היה בעל הבית מוחזק בחפץ מעולם, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
הרמב"ם[24] אף הוא כתב: "שאני אומר של הגויים הקדמונים הן", תלה דוקא בגויים, ושוב הטור[25] לא תלה את ההיתר באפשרות השייכות לגויים, אך השו"ע[26] כתב כרמב"ם וכ"כ ה"פרישה" והוסיף[27], שאם ידוע שישראלים אחרים בנו את הכותל, יהא החפץ מונח עד שיבוא אליהו, מפני שיש ספק של מי החפץ ואין כאן יאוש מכיון שהחפץ טמון.
הרמב"ם הנזכר התנה תנאי שלכאורה אינו מוזכר בגמרא, וכן כתב: "והוא שימצא אותן מטה מטה, כדרך כל המטמונות הישנות" והסביר ה"דרישה"[28] שיתכן שהרמב"ם גרס בגמרא "דשתית טפי" מלשון "שנות" שהם היסודות שעליו הושת הבית.
השו"ע הצריך את שני התנאים, גם שיהא חלוד וגם דימצאנו מטה מטה. הש"ך[29] הסביר שמספק אם הסבר רש"י נכון או הסבר הרמב"ם, הכריע השו"ע לחומרא. נתיבות המשפט[30] הסביר שיש צורך שהחפץ יהיה חלוד כדי לתלות באמוריים, וכן יש צורך שיהיה "מטה מטה" כדי שחצירו של בעל הבית לא תקנה לו את המציאה. על נושא זה של קנין החצר ידובר עוד באריכות. הדרישה[31] רוצה לומר שאף לדעת הרמב"ם יש צורך בשני התנאים ולפיכך יש לגרוס כרמב"ם ו"כדרך כל המטמונות הישנות" דהיינו שצריך להיות "מטה מטה" וגם חלוד כדרך כל המטמונות הישנות. לפי זה אין צורך לשנות את גירסת הגמרא, והרמב"ם הוסיף "מטה מטה" מסברת עצמו. עולה מהגמרא שאם המטמון חדש ולא "שתיך טפי", אין הוא שייך למוצא. וכן כתב השו"ע:
"אבל אם מראים הדברים שהוא מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהם, שמא מונחים הם שם".
עוד מובא במשנה שם:
"מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו. מחציו ולפנים - של בעל הבית".
הרא"ש מסביר, שכותל חדש, היינו כותל שידוע שאבותיו של בעל הבית בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. וכ"כ הטור והשו"ע הנ"ל. מכאן עולה שבבית חדש - מה שנמצא בתוך הבית שייך לבעל הבית, אלא שהרמב"ם[32] הוסיף, שצריך שבעל הבית יטען שהמטמון שלו, או שהוא יורש, ואז אנו טוענים לו, אך אם הודה שהחפץ הנמצא הוא מציאה, הרי החפץ שייך למוצאו, וכן כתב ה"שולחן ערוך"[33].
לאור הדברים האמורים, אם אכן המטמון נמצא בעומק החורבה והוא חלוד, והוא חלוד, הוא שייך למוצא, כשניתן לתלות שגויים הטמינוהו שם. אמנם אם הכותל "חדש", וכאמור לעיל הכוונה שאבותיו בנאוהו והוא אומר שהוא יורש ואינו מודה שהמטמון הוא מציאה, אז המטמון שייך לבעל הבית שאבותיו בנאוהו אם אכן נמצא "מחציו ולפנים", דהיינו בצד הפנימי של הכותל או בתוך הבית.
יש להעיר, שעל אף שדיונינו ההלכתי הוא בדיני ישראל. נראה שאין הבדל לדין, בין אם המוכר והקונה בסיפור שלפנינו הם יהודים או גויים, שהרי אבידת גוי מותרת גם לגוי אחר, ובכותל חדש, שאבותיו בנאוהו, המטמון שייך לבעל הכותל, אף אם הוא גוי. דברים אלו נכונים גם לענין הלכות מכירה ולענין הלכות חצר וכדברי המרדכי שיובאו להלן בסוף הלכות קנין חצר.
ג. בהלכות קנין חצר
רוב הראשונים התקשו בשאלה, אף אם נאמר שהמטמון היה של אמוריים, מדוע שייך החפץ למוצא ולא תזכה לו חצירו לבעל הבית, שהרי "חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו"!
תוספות[34] תירץ, שחצר אינה קונה בדבר שיתכן ולא ימצא לעולם. תוס' מוכיחים זאת מהמשנה שלאחר מכן (דף כו.): "מצא בחנות, הרי אלו שלו", ואין חצירו קונה לחנווני, לפי שהמעות הן דבר קטן ולא היה סופו להמצא.
הרא"ש מביא את תרוצו של תוס' ומוסיף תרוץ נוסף, שהחפץ שנשאר טמון מימות האמוראים, לא שייך לאדם שהחצר נפלה בחלקו, אלא לכלל ישראל, ולכן הרי הוא כאבוד מכל ישראל ושייך למוצאו. הרא"ש מוסיף, שאף לאחר שנתייאשו ישראל, אין חצירו קונה לו כמו שמצינו באבידה שבאה לידו קודם יאוש, שלא קונה אותה אף לאחר יאוש משום שבאיסור באה לידיו ולא עדיפה חצירו צידו. הרא"ש מסיים, שכיון שהוא לא קנה, אף בנו ובן בנו לא קנו כי גם הם באים מכח קנין החצר הראשון. הפילפולא חריפתא מוסיף על דברי הרא"ש, שאף קונה מהם את החצר לא קנה, כי אף הוא בא מכח קנין החצר שהתחיל באיסור. לפיכך יכול מי שמוצא ומגביה לקנות לעצמו את המציאה.
הרמב"ם[35] אף הוא שואל:
"והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו - למה לא יקנה בעל החצר את המטמון?"
ועונה:
"מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים, והרי זה מטמון אבוד ממנו ומכל אדם - ולפיכך הוא של מוצאו".
הרמב"ם מוסיף ולומד דין זה מקל וחומר:
"ומה אבידה של אדם אמרה תורה 'אשר תאבד ממנו ומצאתה' - מי שאבידה ממנו ומכל אדם - קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם - לפיכך הרי הוא של מוצאו".
נמצא שהרמב"ם השוה מוצא מטמון למוצא ב"זוטו של ים" שפטור מלהשיב.
ה"בית יוסף"[36] כותב, שדברי הרמב"ם כתוס', שחצירו לא קונה בדבר שהוא אבוד ויתכן שלא ימצא לעולם. מאידך, הב"ח[37] השוה את דעת הרמב"ם עם דעת הרא"ש בהסברו השני, שאף הרא"ש כתב שאבידה זו אבודה מכל ישראל ולפיכך נתייאשו ממנה. דברי הב"ח קשים להבנה, שהרי אין זה טעמו של הרא"ש, אלא
שחצירו אינה קונה משום שבא המטמון לחצר לפני ייאוש של כלל ישראל - כלומר, אתא לידיה באיסורא, ולפיכך לא קנה.
הסמ"ג[38] הביא את טעם התוס', וכטעם נוסף הביא את דברי הרמב"ם. נראה מדבריו שטעמו של הרמב"ם שונה מטעם התוס' וכפי שיבואר לקמן מתוך ביאור דברי הראב"ד.
הראב"ד[39] דוחה את הק"ו של הרמב"ם ואומר שהים לא יכול לזכות לאף אחד, מה שאין כן הכותל והגל שיכולים לזכות לבעליהם. הראב"ד עצמו מסביר, שגל אבנים או כותל ישן אינו חצר המשתמרת, ולכן אין בעל החצר קונה אלא אם כן עומד בצידה ואומר תקנה לי חצרי, ולפיכך פסקה המשנה שהמציאה שייכת למוצא.
המגיד משנה (שם) מעיר שלפי טעם הרמב"ם בכל אופן לא קנתה החצר לבעלים, ולפי הראב"ד דין המשנה קיים רק בחצר שאינה משתמרת. לפי הסבר זה בדעת הראב"ד, יכולה להיות חצר המשתמרת, שם תיקנה החצר את המטמון למוכר, אך אם מדובר ב"אשפה" שהיא מקום שאינו משתמר תהיה שייכת המציאה לקונה - המוצא. אך בשו"ת "מלמד להועיל"[40] הסביר, שאף להבנת ה"מגיד משנה" בראב"ד שחצר המשתמרת קונה את המטמון לבעליה, היינו דוקא אם בשעה שנמצא המטמון החצר עדיין שלו, אך אם מכר כבר את החצר, כמו בסיפור שלפנינו, הרי זה כחפץ שבא לידו ונפל לים וכתכתב הרמב"ם, כי עתה נסתלקה סברת הראב"ד שהחצר תקנה לבעליה. יתירה מזו, בעל "אבן האזל" [שם] הבין את הראב"ד באופן שונה. לדבריו אין כוונת הראב"ד שגל אבנים או כותל ישן שהם במציאות חצר שאינה משתמרת, כי המטמון אינו שמור לבעליו משום שאינו עשוי להמצא. נמצא שלדבריו, דעת הראב"ד כדעת התוס'. יתר על כן, מתוך דבריו ניתן להבין את סברת התוס', שדבר שאינו עשוי להמצא דינו כחצר שאינה משתמרת. לאור סברא זו, ניתן להבין את ההבדל שבין הרמב"ם לתוס'. לפי דעת הרמב"ם האבידה נחשבת כנמצאת בזוטו של הים, ולפיכך אף אם יעמוד בצד חצירו ויאמר תזכה לי חצרי, לא יועיל לו. אף בספר מחנה אפרים[41] הביא כשני טעמים נפרדים את התוס' ואת הרמב"ם.
הרשב"א הקשה אף הוא מדוע לא תקנה לו חצירו לבעל הגל והכותל, והביא בשם הראב"ד, שמדובר כאן בכותל וגל שאין לו בעלים. הסבר זה שונה כמובן מהסבר הראב"ד על הרמב"ם ולפי דברי "אבן האזל" אף סותר אותו. מכל מקום הרשב"א דחה את דברי הראב"ד ואמר שלדבריו היה על המשנה לחלק בכותל ישן בין יש לו בעלים לאין לו, ולא לחלק בין כותל ישן לכותל חדש. הרשב"א עצמו קיבל הסברו השני של הרא"ש.
טעם נוסף מובא במרדכי[42] בשם ר' אביגדור הכהן, שחצר קונה רק בדברים מצויים בחצר ורגילים למצא אותם כגון צביים וגוזלות, אבל דברים שאינם מצויים, כמעות ושאר מיטלטלים לא זכתה לו שדהו. בסיום דבריו מביא ר' אביגדור את דברי ר"ת. שבדבר שלא יכול למצא לא קנתה לו שדהו.
ב"דרכי משה"[43] הביא את דברי ר' אביגדור, והוסיף שכן כתב "נמוקי יוסף". כמו כן הרמ"א בשו"ע[44] הביא את דברי ר' אביגדור. ה"נמוקי יוסף" הביא רק את דברי התוס' ומתוך כך עולה שהרמ"א הבין שר' אביגדור סובר כתוס'. על כך הקשה "נתיבות המשפט"[45] שאלו שתי דעות שונות, שהרי לפי תוס', בדבר שעשוי להמצא קונה החצר אף אם אינו מצוי להיות בחצר. לפיכך דחק בנתיבות המשפט לומר שהרמ"א הבין את ר' אביגדור בתוס' וכוונתו בדבריו "דבר שאינו רגיל לבא", היינו שאינו רגיל להמצא.
נתיבות המשפט מוסיף, שאף אם דבריו אינם נכונים והרמ"א הבין את ר' אביגדור כפשוטו, מכל מקום אין הלכה כר' אביגדור, כי הוא דעת יחיד, ולדעת רוב הראשונים תלוי הקנין של החצר רק בדרכו של החפץ להמצא.
טעם נוסף וכולל הובא במרדכי [שם] בשם ר' ברוך ממגנצא. לדבריו חצר קונה רק בהפקר ולא במציאה, ואפילו לאחר יאוש הבעלים, משום שאם הבעלים היה יודע שאבידתו תגיע למקום שמור, לא היה מתייאש. טעמו של ר' ברוך שונה מטעמו השני של הרא"ש, דאילו לדעת הרא"ש, רק מה שבא לחצר לפני יאוש הבעלים לא נקנה לבעל החצר, דבאיסורא אתא לידיה, אך מה שבא לאחר יאוש - נקנה. הסמ"ע[46] הביא את דברי ר' ברוך לתירוץ הקושיא מדוע לא תקנה לו חצירו לבעל הגל והכותל. הט"ז[47] ו"נתיבות המשפט"[48] הקשו, הרי דברי ר' ברוך אינם מתרצים את הקושיא שהרי ההיתר לקחת את המציאה הוא משום שאנחנו תולים שהחפץ של אמוריים, ומה שמונח מהם הוא הפקר, ולא שייך לומר שחצר לא קונה מציאה! על כן תירץ הט"ז, שדברי ר' ברוך ודלא כדברי הסמ"ע, ויבחר לו ר' ברוך את אחד התירוצים האחרים.
"נתיבות המשפט" רוצה לומר מחמת הדוחק, שכוונת ר' ברוך לדברי הרא"ש, ששלל אמוריים זכו בו ישראל והוי אבידת ישראל שאין לה יאוש. "נתיבות המפט" מסיים ואומר שלפי הסבר זה, דין מוצא בגל ובכותל ישן נוהג רק בארץ ישראל, כי רק שם זכו כלל ישראל בחפצי האמוראיים אך לא בחו"ל. וכיון שרוב הפוסקים סתמו וכתבו דין המוצא בגל הרי אלו שלו, משמע שדברי ר' ברוך נדחים מהלכה. הקושי בדברים אלו של "נתיבות המשפט" הוא, שלפי דבריו גם תרוצו השני של הרא"ש, שבאיסורא אתא לידיה, נדחה מהלכה. כי כל סברת הרא"ש נובעת מכך שעם ישראל זכה בשלל של הגויים אך בחו"ל לא קיימת סברת ב"איסורא אתא לידיה" עמד על קושי זה בעל ה"מלמד להועיל"[49] ותירץ שהרא"ש בהסברו השני, לא בא לחזור מהסברו הראשון והוא מסכים לדעת התוס', והראיה לכך שלא כתב נפקא מינא בין שני תירוציו ואף הטור לא כתב שמוצא מציאה בזמן הזה בכותל ישן בחו"ל הוא ספיקא דדינא משום שני תירוצי הרא"ש, אלא פסק את דין המשנה כפי שהוא. אלא שהרא"ש הוסיף את הסברו השני כדי לתת הסבר מדוע מטמון אמוראיים נחשב "אינו עתיד לימצא", הרי חז"ל דרשו על הפסוק[50]: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", שזו בשורה להם כדי שימצאו המטמונים שהטמינו האמוראים בכתלים[51], לפיכך היה צריך הרא"ש לטעם נוסף דווקא בארץ ישראל.
יש להעיר שדברי ה"מלמד להועיל" מסתברים בדעת הרא"ש, אך הרשב"א, שהובא לעיל, הביא רק את תרוצו השני של הרא"ש ולפי דבריו אכן יצא שמוצא בגל ובכותל ישן בחו"ל לא זכה, כי בעל החצר קנאו בקנין חצר. אמנם ניתן לדחות את דעת הרשב"א מהלכה, כשם שהוכיח נתיבות המשפט שאין הלכה כר' ברוך בכך שכל הפוסקים הביאו את דין המוצא בגל גם בחו"ל.
בשו"ת "מלמד להועיל" [שם] הוסיף ותמה על "נתיבות המשפט" הרי דברי ר' ברוך וכל דברי המרדכי שם אמורים באבידת גוי, וס"ל לר' ברוך שכמו שחצר לא קונה אבידת ישראל כך אינה קונה אבידת גוי. עוד כתב המרדכי [שם], שאף שהאוצר היה בחצר בשעה שבעל החצר קנאו, מכל מקום לא זכה באוצר יחד עם החצר, כי לא התכוון לקנות את המטמון וכן המוכר לא התכוון לקנותו ולכן לא קנה באותה שעה לא בקנין חצר ולא בקנין אגב. מעניינת עד מאוד הוכחת המרדכי לדבריו:
"ודוגמתו מעשה דאלכסנדרוס מוקדון באגדה - זה אומר קרקע קניתי ולא מטמון וזה אומר קרקע ומטמון מכרתי לך".
כוונתו, כנראה, להוכיח שהקונה לא מעלה על ליבו לקנות המטמונות והוא מתעלם מטענת המוכר "קרקע ומטמון מכרתי לך" מדבריו עולה, שבמעשה לפנינו המטמון שייך למוצא ולא קנתה חצירו של המוכר.
ד. אפשרויות קנין נוספות
בשו"ת "מלמד להועיל" (הנ"ל) הביא בסיום דבריו את המדרש שלפנינו והבין שהפשרה שעשה המלך, לחלק האוצר לבן ולבת של בעלי הדינים, היא ממידת חסידות. ולפיכך התקשה מאוד בדברי המרדכי דלעיל, שכתב שהמוכר לא קנה האוצר ולא הוסיף שיש מקום לעשות לפנים משורת הדין ולחלוק האוצר בין המוכר לקונה. וכן התקשה בדברי השו"ע שלא כתב שיחלוקו ממידת החסידות. לפיכך הסביר ה"מלמד להועיל" שבסיפור שלפנינו היה זה "כותל חדש", דהיינו שאבותיו של המוכר בנאוהו, והראיה שמלך קציא לא חקר מי היו הבעלים הראשונים של הכותל - והיה לו לחקור ולברר זאת ממידת חסידות. ואף שלפי זה יוצא שהאוצר שייך למוכר, מכל מקום דן המלך שיחלקו, כי המוכר אמר שנתכוון למכור את החורבה וכל מה שבתוכה - כולל האוצר. דברי ה"מלמד להועיל" אינם ברורים דיים, אם האוצר שייך בעצם למוכר, כי זה כותל חדש, מדוע שלא יהיה כל האוצר שלו, ואם הוצאת המוכר כוללת הודאה שהאוצר שייך לקונה מדין "אודיתא", מדוע שלא יזכה הקונה בכל האוצר?! יתר על כן, ה"מלמד להועיל" מתייחס לסיפור לפי גרסת בראשית רבא, שם חסר משפט מדברי המוכר: "כשם שאתה חושש מעונש גזל, כך אני חושש מעונש גזל וחורבה וכל מה שבתוכה מכרתי", משמע מאמירה זו שאין כאן הודאה גמורה שהאוצר שייך לקונה אלא טענת ספק = שמא האוצר שייך לקונה, שהרי המוכר לא רוצה להיות גזלן. לפיכך, לא מובן לכאורה הפסק דין של מלך קציא. יתר על כן, נראה מבחינה הלכתית יותר הגיוני לקחת את הכסף לאוצר המלוכה, במקום שכך הוא דינא דמלכותא, שהמוצא אוצר ישן בעל ערך ארכיאולוגי, חייב למוסרו לאוצר המדינה. שהרי דינא מלכותא דינא בענינים ממוניים כגול אלו. לפיכך יש לדון מחדש על כל הסיפור מבחינה מחשבתית הלכתית - ועל כך בפרק הבא.
ד. דיון מחשבתי הלכתי[52]
נקודת המוצא של בעל "מלמד להועיל" היתה שחז"ל באו להצדיק באופן מוחלט את התנהגות מלך קציא ולשלול באופן מוחלט את התנהגותו של אלכסנדרוס מלך יון. בעל "מלמד להועיל" הבחין שיש כאן צדקות יתירה של בעלי הדין ולפיכך הגדיר אף את פסק הדין של הפשרה כמידת החסידות. מהסיפור שלפנינו נראה, שהמוכר והקונה באו להתדיין לפני המלך מחשש איסור גזל, יש לדון, האם יש הגיון הלכתי בטענה זו?
במסכת בבא קמא[53] נאמר: "זה כלל גדול בדין, המוציא מחבירו עליו הראיה" ומסבירה הגמרא, שחכמים כינו זאת "כלל גדול" שאפילו אם הניזק אומר ברי לו שהוזקתי והמזיק לא מכחישו בוודאות, אלא אומר שמא הזקתי ושמא לא הזקתי - בכל זאת פטור המזיק מלשלם כל עוד לא הביא הניזק ראיה ברורה לדבריו. וכן, שאף טענת הרוב לא מועילה להוציא ממון מחזקתו, כי"אין הולכים בממון אחר הרוב".
בקונטרס הספיקות[54] מסביר, שלא אסרה תורה באיסור גזל אלא מה ששייך לחבירו מצד הדין של דיני ממונות, ולכן בספק ממון, שהדין בו "המוציא מחבירו עליו הראיה", לא שייך שום חשש איסור גזל בכך שהממון נשאר ברשות המוחזק. והוסיף שם בשם ה"אורים ותומים", שהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל, ולא ספק גזל. וכן האריך בזה "שערי יושר"[55], והסביר, שקודם שחלה עלינו בדיני ממונות מצות ה' לשלם או להשיב - צריך שיחול עלינו חיוב משפטי - ממוני. יתר על כן, אפילו אדם שיודע בברור שחייב לחבירו כסף, ואומר זאת לחבירו, וחבירו משיבו אינך חייב לי, פטור מלשלם[56].
מדברי ה"מתנות כהונה" על הסיפור שלפנינו נראה שמצדיק את פסק הדין של אלכסנדרוס, לקחת את המטמון לאוצר המלוכה, על פי "דינא דמלכותא" הקבוע לאוצרות ישנים. יתר על כן, אין כל צדקות בכך שכל אחד רוצה לתת האוצר לחבירו, שהרי האוצר שייך למלך ואילו שרוצים לקחתו לעצמם חייבים מיתה. נראה שכוונת ה"מתנות כהונה" שיש לחוש שכל אחד מראה כאילו רוצה לתת לחבירו ואחר כך יתחלקו ביניהם ויפסידו את אוצר המלוכה.
יתכן עוד לומר, שאם הם כל כך צדיקים ורוצים לברר למי שייך הכסף, אין מקום להטריד את המלך או הדיין אלא ללכת לחכמים ["בית המדרש"] לברר למי שייך הכסף, לפיכך אולי רצה אלכסנדרוס להורגם על בזיון בית הדין.
למרות כל הדברים האמורים, ברור הוא שכוונת חז"ל ללעוג לתאוות הבצע של אנשי העולם המיושב המתבטאת בחריפות אצל אלכסנדרוס ולהביא דוגמא מאנשי קציא או אפריקה היושבים בסוף העולם שאינם נגועים כלל בתאות הכסף. נראה ברור שאין כוונת חז"ל שנדמה לאנשי הודו - היא קציא לחלק מן המפרשים, הנותנים עד היום לבעלי חיים לשבוע על חשבון רעבונם של בני האדם. אף פסק הדין של מלך קציא אינו מידת חסידות כלל - אולי אף יש בו רשעות מסויימת אם הבן והבת אינם רוצים להנשא ועושים זאת בעל כורחם כתוצאה מהכרעת המלך.
כוונת חז"ל מודגשת, שהזהב אי אפשר לאכלו, ודי לאדם במזונותיו הקצובים ואין לו לשאוף ולהגרר אחרי תאות הזהב, ולמצא את דרך האמצע בין התאוות של אנשי יון לאדישות של אנשי קציא.


[1]. חזון איש "אמונה ובטחון", פרק ג'.
[2]. פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק ד"ה "והכת השלישית.
[3]. מלובלין, חדושי אגדות לבבא בתרא דף עד:.
[4]. לפרשת אמור כ'ז,א'.
[5]. לפרשת נח ל'ג,א'.
[6]. לפרשת אמור סימן,ו'.
[7]. לתהילים רמז תשכ"ז.
[8]. לבבא מציעא ב',ה'.
[9]. בראשית רבה, ילקוט שמעוני.
[10]. חי' הרד"ל לבראשית רבה.
[11]. המפרש בילקוט שמעוני.
[12]. בילקוט שמעוני ובירושלמי.
[13]. בראשית רבה, ירושלמי.
[14]. רש"י לבראשית רבה שם.
[15]. עי' פסחים קיד. "אקיקלי דמתא שכיב" ובפירוש רש"י שם".
[16]. לבראשית רבה, שם.
[17]. מ"מ יא. ועוד.
[18]. ב"ב קמט. .
[19]. מתנות כהונה לבראשית רבה שם.
[20]. דף סה. .
[21]. ד"ה הרי כולן.
[22]. חו"מ רי"ד, י"א.
[23]. דף כה:.
[24]. הל' גזילה ואבידה [ט'ז,ז'].
[25]. ר'ש סימן רס.
[26]. סימן רס,א'.
[27]. על הטור שם ס"ק א'.
[28]. סימן רס, ס"ק א'.
[29]. סימן רס ס"ק ב'.
[30]. שם ס"ק ג'.
[31]. שם, כהסבר אפשרי נוסף ברמב"ם.
[32]. גזילה ואבידה פ"טז,הלכה יא.
[33]. סימן רס סעיף ג.
[34]. דף כו. ד"ה דשתיך.
[35]. הלכות גזילה ואבידה פרק טז הלכה ח.
[36]. ריש סימן רס.
[37]. שם.
[38]. עשין ע"ד - מובא בשלטי גבורים בסוגיא.
[39]. על הרמב"ם שם.
[40]. חלק ג סימן נ'ז.
[41]. קנין חצר סימן ז'.
[42]. סימנים רנ"ח-ר"ס.
[43]. סימן רס"ח ס"ק ב'.
[44]. סימן רסח סעיף ג בהג"ה.
[45]. סימן רסח ס"ק ג.
[46]. סימן רס ס"ק ב.
[47]. סימן רס סעיף א.
[48]. סימן רס ס"ק א.
[49]. חלק ג' סימן נ"ז.
[50]. ויקרא י'ד,ל'ד.
[51]. ויקרא רבה פרשה י'ז.
[52]. רבים מהגיגים בפרק זה שמעתי מפיו של ד"ר א.קוסמן מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן.
[53]. דף מו.-מו:.
[54]. לר' יהודה הכהן, אחיו של בעל "קצות החושן" כלל א סעיף ו.
[55]. לר"ש שקוה, שער ה' פרק א'.
[56]. ב"ח לחו"מ סימן ע'ה.


הוסף תגובה

כל התגובות

 


ישיבת שדמות נריה

שיעורים ומאמרים
פרשת השבוע
צופן העריכה של התלמוד
מהנעשה בישיבה
הישיבה והצבא
Facebook
גלריית תמונות
סרט
בוגרים
English