היו שותפים צור קשר שאל את הרב צוות דרכה של הישיבה
         
הרב עזריאל זילבר.jpg שמרנות וחדשנות במשנתו החינוכית של ר' אליעזר בן הורקנוס
הרב עזריאל זילבר

 

 


 

 

 

 

 

 
 
 
 


 

 

 
 
 
 
 
רבות נכתב על התנא ר' אליעזר בן הורקנוס[1], על מחלוקותיו עם ר' יהושע[2], ובעיקר על מחלוקתו המהדהדת עם רבן גמליאל ביבנה, שהובילה לנידויו ולבידודו[3]. ר' אליעזר נחשב בתלמוד כנוטה יותר לדעת בית שמאי[4]. ובעיקר, הוא נחשב לשמרן קיצוני.
במסגרת עבודה זו, אצטמצם לענייני שמרנות וחדשנות בלבד. אנסה להראות, שהגישה המקובלת, הרואה את ר' אליעזר כשמרן קיצוני, היא לא בהכרח מדויקת. קריאה אחרת של המקורות, עשויה להוביל למסקנות מעניינות.
ה'מסלול' בו אלך יחל מניתוח המקורות התלמודיים והמדרשיים, העוסקים ב'שמרנות' במשנתו החינוכית של ר' אליעזר, דרך דבריהם של רבותינו ה'ראשונים', הרמב"ן ותלמידיו, ויעבור דרך ה'אחרונים' וספרי המחקר. כבר בשלב זה אני רוצה לציין שני ספרים מרכזיים בחקר משנתו של ר' אליעזר. הראשון, 'ביאור הרד"ל' של ר' דוד לוריא[5] מביחוב ל'פרקי דר' אליעזר'[6], והשני, של פרופ' יצחק דב גילת 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס'[7].  
הראשון, מייצג את הקו השמרני, המבין כפשוטה את האמירה על ר' אליעזר 'שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם'[8], והשני, מפוכח יותר, ולטעמי, מדויק יותר, המוצא גם חדשנות במשנתו של ר' אליעזר, על אף שמרנותו היחסית.
אפשרות החידוש בהלכה נמצאת במפורש ב'יד החזקה' של הרמב"ם. כך נאמר שם :" בית דין הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין--הרי זה סותר, ודן כפי מה שייראה בעיניו: שנאמר "אל השופט, אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז,ט)--אין אתה חייב ללכת, אלא אחר בית דין שבדורך"[9]. [רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א] 
הרמב"ם בהמשך דבריו שם מבאר, שרק בענייני 'גזירות תקנות ומנהגות', שגזרו חכמים, אכן נאמר הכלל :"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין" [משנה עדויות פרק א משנה ה]
לעומת חבריו של ר' אליעזר, שיישמו כלל זה של יכולת החידוש, ראה ר' אליעזר חובה להיצמד למסורת הקבלה, כפי שהייתה בזמן שבית המקדש היה קיים.
בלשונו של פרופ' גילת :"ההתעצמות ביניהם [= בין ר' אליעזר והחכמים ובית הנשיא] הייתה מיוסדת בדרך כלל על המאבק בין ההלכה הראשונה, הבאה במסורת השמועה, שר' אליעזר ראה בה יסוד ראשון במעלה, לבין ההלכה האחרונה, המתבססת גם על הדיון העיוני והמדרש כיסודות שווי ערך לשמועה....גישות שונות אלו ציינו גם את בתי המדרש של בית שמאי ובית הלל בסמוך לחורבן" [שם עמ' 324]
כלומר, אין כאן עניין הלכתי גרידא, אלא עניין חינוכי. האפשרות לחדש קיימת. השאלה היא חינוכית יותר, עד כמה נותנים משקל להלכה הקדומה.
לכן, בעבודה זו, העוסקת בחינוך לשמרנות וחדשנות, אמעט לעסוק בהלכה עצמה. הדיון ייסוב על הגישה החינוכית העקרונית, של שמרנות לעומת חדשנות. מטרתי להוכיח שישנה גם מגמה של חדשנות, כשיש בכך צורך, במשנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס. 
 


 
 
"אמר להם הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי מימי לא קדמני אדם בבית המדרש...ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם"
[תלמוד בבלי סוכה כח.]
דמותו של ר' אליעזר בן הורקנוס מצטיירת בעינינו כשמרן גדול. הן כך נאמר בתלמוד הבבלי: "ת"ר מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה שתים עשרה אמר להם שמעתי שמונה עשר אמר להם לא שמעתי...אמרו לו כל דבריך אינן אלא מפי השמועה?! אמר להם הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי מימי לא קדמני אדם בבית המדרש...ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש...ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים וכן היה ר' אליעזר תלמידו נוהג אחריו" [תלמוד בבלי סוכה כח.]
ממקור זה עולה, שר' אליעזר אומר את כל דבריו רק מפי השמועה ששמע מרבו. הוא אינו מתיימר לענות על כל השאלות ששאלו אותו בהלכות סוכה, על אף היותו מגדולי הדור. אין לו אלא מה ששמע מרבותיו.
מקור דומה, אך עם שאלות אחרות, נמצא בגמרא במסכת יומא, שם אף מפורטות השאלות הבאות :"שאלו את רבי אליעזר חלה מהו שירכיבהו על כתפו? אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם. חלה משלחו מהו שישלחנו ביד אחר? אמר להם אהא בשלום אני ואתם. דחפו ולא מת מהו שירד אחריו וימיתנו? אמר להם (שופטים ה, לא) כן יאבדו כל אויביך ה' וחכמים אומרים חלה מרכיבו על כתפו חלה משלחו ישלחנו ביד אחר דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו....לא מפני שהפליגן בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם". [יומא דף ס"ו:].
יש כאן שאלות על השעיר המשתלח ביום הכיפורים, ושאלות נוספות, שעל כולן לא ענה ר' אליעזר אלא התחמק מלענות. ניכרת כאן שמרנות ברורה בדרכו של ר' אליעזר.
מקור נוסף המעיד על מגמה זו, ועוסק באותו עניין מצוי בגמרא במסכת ברכות. כך נאמר שם: " ותניא רבי אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו...והחולק על ישיבתו של רבו, והאומר דבר שלא שמע מפי רבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל!" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כז עמוד ב] 
כאן ר' אליעזר חריף אף יותר. אין זו רק מידת חסידות, לא לומר דברים שלא שמע מפי רבו, כמו שמשתמע מהגמרא במסכת סוכה. אלא יש כאן עבירה חמורה, הגורמת לשכינה שתסתלק מישראל.[12]
בהמשך גמרא זו מובא, שאישה שאלה את ר' אליעזר שאלה והוא סרב עקרונית לענות לה. כך מובא שם: "שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך וכן הוא אומר (שמות לה) 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו'". האישה, שהתלמוד מעיד עליה שהייתה חכמה, שאלה את ר' אליעזר, מדוע על חטא אחד, מעשה העגל, היו כמה מיני עונשים. כאן נראה, שר' אליעזר ידע את התשובה, אלא שלא רצה לענות לה. נראה שר' אליעזר, לרוב שמרנותו החינוכית, לא מוכן ללמד תורה לנשים.
בתלמוד הירושלמי מודגשת שמרנות זו, שלא ללמד תורה לנשים, באופן קיצוני יותר. כך נאמר שם :"מטרונה שאלה את רבי לעזר מפני מה חט אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות. אמר לה אין חכמתה של אשה אלא בפילכה דכתיב (שמות לה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר ליה ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. וכשיצתה אמרו לו תלמידיו רבי לזו דחיתה לנו מה אתה משיב. רבי ברכיה רבי אבא בר כהנא בשם רבי ליעזר[13] כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בבית דין. עדים ולא התרייה היה נבדק כסוטה. לא עדים ולא התרייה היה מת במגפה". [תלמוד ירושלמי, סוטה פרק ג' הלכה ד' דף טז.]
מדברי הירושלמי עולה, שר' אליעזר ידע את התשובה, אך לא רצה ללמד נשים, ואמר ביטוי חריף במיוחד 'יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים'.  
מקור נוסף, מפורסם למדי, מדגיש מאוד את שמרנותו וקפדנותו של ר' אליעזר, לעומת הפתיחות המאפיינת את בני דורו – ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה. הגמרא במסכת חגיגה [ג.-ג:] מציגה לפנינו הבדלי גישות בין ר' יהושע לר' אליעזר.
הגמרא מספרת על ר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר חסמא, שהלכו להקביל את פניו של ר' יהושע בפקיעין. רש"י מסביר שהם עשו זאת כדי לכבדו. הסיפור אירע בחג, והם הלכו להקביל פני רבם ברגל.
כך מובא בגמרא : "תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? - שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. - ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. - ומה דרש בה? +דברים ל"א+ הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. - אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני!......ואף הוא פתח ודרש: +קהלת י"ב+ דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד...מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב +שמות כ'+ וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו". [תלמוד בבלי חגיגה ג.- ג:]
ר' יהושע שאל אותם, מה חידשו בבית המדרש. כוונתו היתה לבית המדרש הגדול ביבנה, כפי שרואים משאלתו "שבת של מי הייתה", וכן מתשובתם. באותו זמן היה ר' יהושע בפקיעין, רחוק מבית המדרש.
בתחילה הם לא רצו לענות לו, הם תלמידיו ועליהם לקבל תורה ממנו. ר' יהושע מפציר בהם, והם אומרים לו את חידושיו של ר' אלעזר בן עזריה, ור' יהושע שמח בהם.
אחר כך נאמר בגמרא, "ואף הוא פתח ודרש", דרשה ארוכה על הפסוק "דברי חכמים כדרבונות". נחלקו המפרשים למי הכוונה, רש"י מסביר, שאף דרשה זו נאמרה ע"י ר' אלעזר בן עזריה, אך רבינו חננאל מסביר שר' יהושע דרש דרשה זו.
דרשה זו מתארת בהתלהבות את עולמו מרובה המחלוקת של בית המדרש, ונותן לגיטימציה לאפשרות להביע דעות שונות. ובלשון הגמרא : "יושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין". יתר על כן, כל הדעות הסותרות ניתנו בעצם מאת ה'[14]. דברי תורה במהותם הם כנטיעה הפרה ורבה, ואתה צריך "לעשות אוזניך כאפרכסת ולקנות לך לב מבין", כדי לבחור את המעשה הרצוי.
בסיום הגמרא מובאת תגובת ר' יהושע: "בלשון הזה אמר להם אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו".
הגמרא ממשיכה ומבררת מדוע ר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר חסמא פחדו לומר לר' יהושע את הנאמר בבית המדרש. הגמרא משיבה, שהתנהגותם נבעה ממעשה שהיה עם ר' אליעזר.
"דתניא: מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אלעזר בלוד, אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? - אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רבי אלעזר ואמר: +תהלים כ"ה+ סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. תנא: לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו".
כאשר ר' יוסי בן דורמסקית [ להלן ריב"ד] הקביל את פני ר' אליעזר בלוד, שאל אותו ר' אליעזר, מה נתחדש בבית המדרש, וריב"ד ענה לו שחידשו דין שיהודים הגרים בארץ עמון ומואב, הסמוכות לארץ ישראל, שם חייבים מדרבנן בתרומות ומעשרות, אך פטורים מלשמוט את הקרקע בשמיטה, שינהגו מעשר עני בשביעית ולא מעשר שני.
ר' אליעזר כעס עליו, ואמר לו :"פשוט ידיך וקבל עיניך", כלומר שעיניו יצאו ממקומם וינוחו על ידיו[!][15], לאחר מכן בכה ר' אליעזר ואמר "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם אמר לו לך אמור להם אל תחושו למניינכם כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו"... שהדין הזה ידוע כבר ובבית המדרש לא חידשו כלום. רק לאחר שהתיישבה דעתו ביקש שיחזרו עיני ריב"ד למקומם, ואכן חזרו עיניו למקומן.
לאור מה שקרה לריב"ד, פחדו ר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר חסמא לומר מה שהתחדש בבית המדרש, וענו לר' יהושע 'תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין'. רק לאחר שניתנה להם רשות מפורשת, הם אומנם אמרו מה שנאמר בבית המדרש.
אותנו מעניין כמובן, הסיפור על ר' אליעזר. סיפור זה על ר' אליעזר, מופיע כבר במשנה:
"וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד אמר לו מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית בכה רבי אליעזר ואמר (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למנינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית:" [ידיים ד, ג]
אך שם לא מוזכר שר' אליעזר העניש את ריב"ד ב"פשוט ידיך וקבל עיניך".
אף בתוספתא נשנה סיפור זה בשינויים קלים, ואף שם לא מוזכר שר' אליעזר העניש את ריב"ד. כך נאמר שם: "אמר ר' יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאין מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי את ר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד אמר מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אף על פי כן מה חידוש היום אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות במנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר סוד י"י ליראיו ובריתו להודיעם ואומר כי לא יעשה י"י אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים צא אמור להן אל תחושו למניניכם מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקיבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים ממשה הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית:" [תוספתא ידיים ב,ז]      
לפי דברי הברייתא המובאת בגמרא, יש לבאר, מדוע העניש ר' אליעזר את ריב"ד!
רש"י [ד"ה פשוט ידיך] הסביר, שהיה קשה לר' אליעזר שריב"ד נותן עטרה לאותו דורש, בדברים שכבר היו ידועים מדורי דורות. אך בפרוש הר"ש משאנץ למסכת ידיים [שם, בסוף דבריו] מוסבר, שר' אליעזר הקפיד על כך שריב"ד לא אמר "תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים".
לפי שיטת רש"י מובן יותר מדוע כעס ר' אליעזר על ריב"ד, כי יש משמעות הלכתית למקור השמועה, וככל שהיא קדומה יותר, לא ניתן לחלוק עליה, הן בגלל דברי התוספתא [עדויות א, ב] "שלא יהא אדם עומד על דבריו במקום שמועה", והן בגלל הצורך בבי"ד גדול בחוכמה ובמניין, לבטל תקנה או מנהג של בי"ד קודם [משנה עדויות א, ה], וככל שהמסורת קדומה יותר, קשה להעריך אם ניתן למצוא בי"ד גדול בחוכמה ובמניין.
אך לפרוש הר"ש קשה, מה בכך שלא אמר "תלמידיך אנו", האם משום גינוני כבוד העניש ר' אליעזר את ריב"ד? על שאלה זו נענה בהמשך, לאור דברי הרב ז'ולטי, שיובאו להלן.
המקור המפורסם ביותר, ממנו ניתן לעמוד על משנתו החינוכית של ר' אליעזר הוא הסיפור על המחלוקת ב'תנורו של עכנאי'.
כך מובא בגמרא: "תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו...חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי 'לא בשמים היא' [דברים ל]? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטת' [שמות כג]. - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו"[16].
בפשטות נראה, שגמרא זו היא המשכה של הגמרא במסכת חגיגה, הנותנת לגיטימציה לדעות שונות, עומדים למניין ומכריעים. אך ר' אליעזר אוחז במסורת, ואינו מוכן להיכנע לדעת הרוב, ולכן מבקש סיוע מן השמיים להוכיח לכל החכמים שהם טועים. בשמיים יודעים לבטח מהו הדין ממקורו, מהר סיני, ואכן מן השמיים מצדיקים את ר' אליעזר. אך ר' יהושע עומד על רגליו ודורש על הפסוק 'לא בשמיים היא', שכוח ההכרעה מסור לחכמים כאן בארץ.
עד כאן ראינו מקורות המדגישים את גישתו החינוכית של ר' אליעזר, המוּנעת ממניעים של שמרנות, לעיתים אף שמרנות קיצונית. מאידך, יש מקורות מהם משתמע, שר' אליעזר ניחן ביכולת החידוש.
כך מובא ב'אבות דר' נתן' :"אמרו: אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר, ואמר לו פתח ודרוש. אמר לו: איני יכול לפתוח. דחק עליו, ודחקוהו התלמידים, עמד ופתח, ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו, עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו, ואמר לו: ר' אליעזר רבי, אמת לימדתני". ['אבות דר' נתן' פרק ו]
'אותו היום' – הוא היום בו בא הורקנוס, אביו של ר' אליעזר, להדיר אותו מנכסיו, ואז הראה ר' אליעזר את כוחו, בפקודת רבו, ר' יוחנן בן זכאי. ר' אליעזר פותח ודורש בדברים 'שלא שמעתן אוזן מעולם'. יתר על כן, רבו, ר' יוחנן בן זכאי, רואה בדבריו חידוש, ואומר לו 'אמת לימדתני'.
כיוצא בזה מצינו ב'פרקי דר' אליעזר' : "נתן עיניו בר' אליעזר, אמר לו אמור לנו דבר אחד מן התורה, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס כך איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלתי ממך, אמר לו אמשול לך משל, למה את דומה, למעיין שהוא נובע ומוציא מים ויש בכחו להוציא יתר ממה שאינו נכנס לתוכו, כך אתה יכול לומר דברי תורה יתר ממה שקבל משה מסיני" [פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק ב]
ממקור זה עולה, שר' אליעזר, ברוב ענוותנותו, חשב עצמו לבור מים. מה שמכניסים בו – יש בו, אך לא מעבר לכך. אך רבו אומר לו שהוא אינו 'בור' אלא 'מעיין'. יש בו נביעה עצמית מקורית. לפי הנדפס לפנינו, הוא יכול לחדש, 'יותר ממה שנאמר למשה מסיני'. הרי לנו שיא הפתיחות והחידוש.  
עתה נעבור לניתוח המקורות לפי הגישה השמרנית, אותה מיצגים הרד"ל מביחוב, הרב ז'ולטי, וייבדל לחיים, הרב ד"ר בני לאו.  
 
 
 
 
 
א.      שיטת הרד"ל[17]  – ר' דוד לוריא מביחוב[18]
הרד"ל מסביר, שר' אליעזר אמר דבריו רק מפי השמועה ששמע מרבותיו. לכן החמיר ר' אליעזר במסכת ברכות [כז:] ואמר :"האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל". לכן ברור, שגם בסוגיית תנורו של עכנאי, אמר ר' אליעזר את דבריו מפי השמועה. הרד"ל מוסיף, שמצאנו בשתי משניות במסכת נגעים, שר' אליעזר לא מוצא תשובה לשאלת חכמים, ואומר 'לא שמעתי', ומתיר לר' יהודה בן בתירא לדרוש, אך ורק אם הדרשה באה לקיים את דברי חכמים ולא לחלוק עליהם. כך נאמר במשנה: "שאלו את רבי אליעזר...אמר להן, לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירה, אלמד בו. אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הין....אמר לו, חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים". [משנה נגעים ט, ג ועוד שם יא, ז]  
הרד"ל מתפלמס עם הרמב"ן בחריפות, בעניין באור מעשה תנורו של עכנאי. הרמב"ן כותב: "ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר כך היא בעיני (סנהדרין פ"ח א') לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם, ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו". [חי' הרמב"ן לב"מ נט:]
כלומר, הרמב"ן הסביר, שהחכמים שטימאו את תנורו של עכנאי, אמרו דבריהם מפי השמועה, ודווקא ר' אליעזר אמר את הנראה בעיניו, ולא משמועה. על כך כותב הרד"ל: "וכשדן ר"י בן בתירא לפניו לקיים דברי חכמים, שבחו ואמר לו 'חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים' ואיך יעלה על הדעת, שכל מחלוקתו הלזו [כלומר, תנורו של עכנאי] הייתה בהיפוך מנהגו, שיחלוק מדעתו על מה שאמרו חבריו מפי השמועה?!"
לכן מסיק הרד"ל: "ובעל כורחך, שהוא [= ר' אליעזר] גם כן מפי השמועה מרבותיו היה אומר". כלומר, גם ר' יהושע וסיעתו, וגם ר' אליעזר, הייתה להם שמועה מרבותיהם בעניין תנורו של עכנאי.
כלומר, הרד"ל מסביר, שגם לר' אליעזר הייתה שמועה בעניין תנורו של עכנאי, והייתה מחלוקת בינו ובין חכמים, מהי השמועה הנכונה.  
עוד כותב הרד"ל: "ונראה ודאי, דהא דלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, לאו דווקא להלכה למעשה הוא דלא אמר, אלא אפילו דרך לימוד לא למעשה, נמי לא אמר". כלומר, שלא רק בהלכה למעשה נזהר ר' אליעזר שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבו, אלא אפילו בדרך הלימוד, נזהר מכך ר' אליעזר. 
כיצד יסביר הרד"ל את יכולתו של ר' אליעזר לומר דברים 'שלא שמעתן אוזן מעולם', או להיות כמעיין, ולומר 'דברים שלא נאמרו למשה מסיני', כעדותו של רבו, רבן יוחנן בן זכאי? ובכן, כך עונה הרד"ל[19] :"שנתכוון רבן יוחנן בן זכאי, לרמוז על טעמי פרה [אדומה] שלא נתגלו למשה, ונתגלו לר' אליעזר". הרד"ל מפנה למדרש רבה פרשת חוקת, האומר :" ר' אחא בשם ר' חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו ריבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה"ד (שמות יח, ד): "ושם האחד אליעזר" שם אותו המיוחד":
מדרש תמוה זה מצריך לימוד בפני עצמו. לענייננו, הרד"ל מסיק ממנו, שר' אליעזר חידש בטעמי פרה אדומה, דברים שלא נגלו למשה. ודוק, הרד"ל מדבר על טעמים ולא על הלכות, כי ר' אליעזר לא מחדש הלכות, אך יש להעיר, שהמדרש דווקא מדבר על הלכה, 'פרה בת שתיים', בניגוד לדעת חכמים. מחלוקת הלכתית זו מובאת במשנה :"רבי אליעזר אומר, עגלה, בת שנתה; ופרה, בת שתיים. וחכמים אומרין, עגלה, בת שתיים; ופרה, בת שלוש או בת ארבע".[משנה פרה א, א]
 עולה מן האמור, שלדעת הרד"ל, ר' אליעזר היה שמרן קיצוני, וזו הייתה משנתו החינוכית בה חינך את הרבנים הצעירים ממנו, כדבריו לר' יהודה בן בתירא: "חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים". כלומר, על התלמידים להתרחק מדרשות חדשות, ולקיים את דברי חכמים.  
 
 
 
 
 
 
הרב ז'ולטי[21] מחרה מחזיק בשיטת הרד"ל, ורואה את ר' אליעזר כשמרן.
הרב ז'ולטי מתייחס למקורות שהובאו לעיל. מהגמרא במסכת סוכה, האומרת שר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, הוא מסיק: "הרי מבואר, דשיטת ר' אליעזר בתורה שבעל פה היא, לא לחדש דברים מדעתו, אלא הכל מפי הקבלה, מה ששמע מרבו"[22] 
הרב ז'ולטי מוסיף ומביא את המשנה במסכת אבות: "חמישה תלמידים היו לו, לרבן יוחנן בן זכאי; ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושוע בן חנניה, ורבי יוסי הכוהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סיד שאינו מאבד טיפה...אלעזר בן ערך, מעיין המתגבר".[אבות ב, י]
משנה זו, לדעת הרב ז'ולטי, מלמדת לא רק את שבחו של ר' אליעזר, אלא אף את דרך לימודו, לעומת דרכו של ר' אלעזר בן ערך: "והיינו דר' אליעזר לטעמיה, שתורה שבעל פה היא לא לחדש דברים מדעתו, אלא עיקר תורה שבעל פה היא הקבלה מרבו, ולכן היה בור סוד שאינו מאבד טיפה מכל מה שקיבל מרבו".[23] לעומתו, ר' יהושע, הלך בשיטתו של ר' אלעזר בן ערך, ובלשון הרב ז'ולטי :"היינו, שהוא [=ר' יהושע] סובר כר' אלעזר בן ערך, שהיה כמעיין המתגבר, כלומר, שתורה שבעל פה היא גם מה שמחדשים מדעתם, לפי הכללים של י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, או לפי הסברה – שגם זו היא תורה."[24]
כלומר, שיטת ר' אליעזר היא, שעיקרה של התורה היא העברתה מדור לדור. אין עלינו לחפש חידושים אלא להעביר את השמועה מדור לדור. לעומתו, ר' יהושע הלך בשיטת החידוש של ר' אלעזר בן ערך. לפי לימוד מי"ג מידות, או מסברה ישרה, שאף היא כלל גדול בלימוד.
עולה מן האמור, שיש כאן מחלוקת עקרונית בהתייחסות לתורה שבעל פה בין ר' אליעזר לר' יהושע. בעוד שלפי דברי ר' אליעזר עיקרה של התורה הוא המסורת,ר' יהושע סבר כשיטת ר' אלעזר בן ערך, שעיקרה של התורה הוא יכולת החידוש.ר' יהושע רואה את התורה, כדבר דינאמי ולא סטטי. אומנם יש בסיס קבוע ומוצק, דברי התורה הם "כמסמרות", אך הם גם "נטועים", ולפיכך הם פרים ורבים כמו נטיעה.
הרב ז'ולטי מתייחס למעשה 'תנורו של עכנאי', ומביא את דברי ר' יוסף חביבא, בעל ה'נמוקי יוסף' על הרי"ף,[25] המצטט את דברי הרמב"ן המוזכר לעיל, שרוב החכמים אמרו מפי השמועה, ור' אליעזר אמר, 'כך הוא בעיני'[26]. על דברים אלו כותב הרב ז'ולטי :"ודבריו תמוהים, דהאיך אפשר לומר שר' אליעזר אומר כך הוא בעיני, הלא איתא בסוכה כח. הנ"ל, שר' אליעזר לא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו!". ממשיך הרב ז'ולטי ואומר :"לכן נראה, דר' אליעזר אמר מפי השמועה, והם היו אומרים כך נראה בעינינו, ואשר על כן עמד ר' אליעזר על דעתו נגד דעת הרוב, כיון דשיטת ר' אליעזר בתורה שבעל פה היא, לא לחדש דברים מדעתו, אלא הכל מפי הקבלה מה ששמע מרבו".
למרבית הפלא[27], הרב ז'ולטי חולק על הרמב"ן ו'נמוקי יוסף', ומסביר בדיוק ההפך מהם[28]. ר' אליעזר הוא בעל השמועה, והחולקים עליו אמרו מדעתם. כי ר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. יתר על כן, הרב ז'ולטי רוצה להסביר לפי שיטתו, מדוע ר' אליעזר לא נכנע לדעת הרוב. כך הוא כותב בהסבר דעתו של ר' אליעזר: "המצווה של 'אחרי רבים להטות', נאמרה רק באופן שהמחלוקת היא בתורה שבעל פה, כלומר שהרבים אומרים כך הייתה הקבלה, והיחיד אומר שכך הייתה הקבלה, בזה נאמרה המצווה, 'אחרי רבים להטות'. אבל אם הרבים אומרים דברים שחידשו מדעתם, שאין על זה חלות דין תורה שבעל פה, והיחיד אומר מפי הקבלה, שהרי זה תורה שבעל פה, באופן זה לא שייך לומר 'אחרי רבים להטות', שהרי דעת הרוב אין זה בכלל תורה שבעל פה". 
עולה מדברי הרב ז'ולטי, שר' אליעזר הוא שמרן קיצוני. עד כדי כך, שלמי שאין קבלה ברורה, אין דבריו בגדר תורה שבעל פה. יש להעיר, שבתחילת דבריו, כותב הרב ז'ולטי בדעת ר' אליעזר :" אלא עיקר תורה שבעל פה היא הקבלה מרבו". אך כאן משמע, שהקבלה מרבו והמסורת, היא כול התורה שבעל פה, ואין בילתה.    
לאור הדברים האמורים, בא הרב ז'ולטי להסביר את הגמרא בחגיגה. שאלנו מדוע ר' אליעזר העניש את ר' יוסי בן דורמסקית, והבאנו את הסבר הר"ש משאנץ שר' אליעזר הקפיד עליו, שלא אמר 'תלמידיך אנחנו ומימיך אנחנו שותים'. מהי ההקפדה הגדולה? על כך עונה הרב ז'ולטי, לאור הדברים דלעיל :"נראה שר' אליעזר לא הקפיד חס וחלילה על כבודו, אלא שמזה למד, שיש כבר רוח חדשה בבית המדרש, שכבר לא אומרים 'תלמידיך אנחנו ומימיך אנחנו שותים', כלומר, שלא מתייחסים לקבלה, שהיא היא עיקר תורה שבעל פה, אלא מחדשים דברים מדעתם, בבחינת 'נמנו וגמרו', ועל זה העניש אותו ב'פשוט ידיך וקבל עיניך'."     
בספרו של ד"ר בני לאו 'חכמים' [כרך שני][30], ישנה סקירה מקיפה על כל תקופת יבנה, והחכמים שפעלו בה. ביחס לר' אליעזר בן הורקנוס, צועד גם הוא בגישה שסללו הרד"ל והרב ז'ולטי, אם כי הוא לא מזכיר אותם. הוא מתייחס למקורות שהובאו לעיל. בהתייחס למדרש המספר על דרשתו של ר' אליעזר בדברים 'שלא שמעתן אוזן מעולם', הוא כותב :"כאן מחייב אותו רבו לומר דבר שלא שמע. זוהי סיטואציה קשה לר' אליעזר"[31]. ועוד שם :"רבן יוחנן בן זכאי מבקש לאתגר את תלמידו מכוח האמונה, ולעשותו לבאר מים חיים. אך ר' אליעזר מתעקש להיות 'בור'. הוא אינו מוכן לומר דבר שלא שמע מרבותיו. זוהי השקפתו, זוהי אמונתו, כך הוא משוכנע, ששרשרת מסירת התורה לא תתקלקל ולא תיפגע"[32].
כלומר, לפי הבנת ד"ר לאו, דרשת ר' אליעזר בדברים 'שלא שמעתן אוזן מעולם' הייתה אירוע חד פעמי, ולא ניתן ללמוד ממנו על דרכו הרגילה של ר' אליעזר. 
בהמשך הספר, כותב ד"ר לאו :"הדיונים שבהם 'נמנו וגמרו', נראים לר' אליעזר כעזות פנים וכחוצפה. התורה האמורה להיות מועברת באחריות מיד ליד, נעשית חפץ עובר לסוחר. כל מי שחשקה נפשו יכול להיכנס לעולם התורה ולהשתתף בדיונים. בכמה מקרים מצאנו את ר' אליעזר מתקומם נגד האווירה הזאת. אחד המקרים הבולטים הוא הסיפור המופיע במשנה במסכת ידיים"[33]. כאן ד"ר לאו מרחיב ומבאר את כל הרקע למשנה, וכשמגיע לבאר את שאלת ר' אליעזר :"אמר לו מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום" ותגובתו ובכיו של ר' אליעזר למשמע דברי ר' יוסי בן דורמסקית, על מה שנמנו וגמרו בבית המדרש, כותב ד"ר לאו כך :"ר' אליעזר מגיב בצער ובכאב...שאלתו של ר' אליעזר הייתה אירונית. הרי הוא יודע שכל חידוש לא יהיה לרוחו. שאלת 'מה חידוש' דומה לשאלה 'במה השתעשעתם היום'. הוא לא מאמין בתפיסה שכך לומדים תורה. התלמיד, שאינו מבין את העוקץ שבשאלה, עונה בתמימות :"נמנו וגמרו, עמון ומאב מעשרין מעשר עני בשביעית". ר' אליעזר שומע ובוכה. הוא שולח את התלמיד לחכמי יבנה ומוסר להם :"אל תחושו למניינכם". ה'נמנו וגמרו' שלכם הוא שטות גמורה. אני, שמימיי לא יצאתי מבית המדרש, ותמיד שמעתי כל מה שלימדו בו, קבלתי את ההלכה הזו מרבן יוחנן בן זכאי, שקיבלה במסורת עד 'הלכה למשה מסיני'. אם הייתם לומדים, לא הייתם זקוקים לכל הפרלמנט הטקסי הזה"[34]
ועוד שם בהתייחסות לגמרא במסכת חגיגה [ג:], המביאה את הברייתא שר' אליעזר העניש את ר' יוסי בן דורמסקית[35], כותב ד"ר לאו :"על פי מסורת זו, תגובתו של ר' אליעזר מהירה יותר, וחריפה הרבה יותר. התלמיד אינו ממתין, ואינו נוהג בגינוני כבוד כשהרב שואל אותו מה חידוש היה בבית המדרש'. הוא פותח מיד ואומר :"נמנו וגמרו" – זהו ביטוי של פרלמנט, 'אחרי רבים להטות'...תגובתו של ר' אליעזר מבהילה: "פשוט ידיך וקבל עיניך". הוא עוקר את עיניו, מפני שהוא לא רואה כלום ממילא....אין חידוש בבית המדרש! הכול כבר נאמר בסיני, וכל מה שנותר הוא לאגור את המים ולשתות....'אל תחושו למניינכם'! לא כך קובעים הלכה! לך אמור להם שאת ההלכה הזו, כבר שמעתי בפירוש מרבותיי, ששמעו מרבותיהם, דור אחרי דור עד למשה מסיני. זו מסורת עתיקה. מי שמקשיב לדברי התורה של רבו אינו זקוק לחידושי הבנים. הפעם גיליתם את הסוד: 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם'. ההלכה שהעליתם בכוח שכלכם תואם את שקיבלתי אני בכוח המסורת. אך לא זו הדרך. את התורה יש להעביר במסירה של דור לדור ולא בסברות וחידושים"[36].   
ד"ר לאו מגיע למסקנות מרחיקות לכת. הדרך של 'נמנו וגמרו' לא מקובלת על ר' אליעזר, והשאלה 'מה חידוש היה בבית המדרש' היא לא רצינית אלא אירונית.
 
 
 
 
 
"אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר, ואמר לו פתח ודרוש. אמר לו: איני יכול לפתוח. דחק עליו, ודחקוהו התלמידים, עמד ופתח, ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם".
['אבות דר' נתן' פרק ו]
ברצוני להציג מבט אחר לחלוטין. בדברי, אנתח את המקורות שהובאו לעיל, ואתייחס לדברי הקודמים לי. בניתוח המקורות אביא את דברי המהרש"א, הרב קוק והרב חיים שמואלביץ, שלטעמי, תומכים בשיטתי. כשבאים לדון על שמרנות וחדשנות, צריך לדעת שבבית המדרש התלמודי, היו אנשים בעלי זיכרון חזק, שהיו שונים ברייתות לפני האמוראים. אנשים אלו היו בעלי ידע רב, אך כוחם בניתוח המקורות היה חלש, והם אינם נחשבים בין חכמי ישראל. לעיתים הם נקראים 'תנאים', על דרך ההשאלה. הם לא תנאים ממש, להפך, רובם שייכים לתקופת האמוראים, אך נקראו כך, כי הם ידעו בעל פה את הברייתות של התנאים. הם משמשים לאמוראים כ'אנציקלופדיה מהלכת', אך הם בדרך כלל לא מתערבים בענייני תוכן. מצינו במקומות רבים בש"ס, ביטויים כמו :"תני תנא קמיה דר' פלוני". כדוגמא יוצאת דופן להתערבות שלהם בנושא תוכן, אפשר להביא שניים שמוזכרים בתחילת מסכת ברכות [יד.] :"בעא מיניה אחי, תנא דבי ר' חייא מר' חייא"... ובהמשך שם :"בעי מיניה אשיאן, תנא דבי ר' אמי מר' אמי..."
על אותו 'אחי, תנא דבי ר' חייא', כותב ד"ר מרגליות[37] :"אמורא ארצישראלי בדור הראשון. שימש 'תנא', כלומר שונה ברייתות, בבית מדרשו של ר' חייא. שמו הובא רק פעם אחת בתלמוד..".  
כשאנחנו באים לדון על משנתו החינוכית של ר' אליעזר, ולהציג עמדה שהוא שמרן גדול, האומר רק מה ששמע מרבותיו, יש לשאול, האם ייתכן, שר' אליעזר, המכונה 'ר' אליעזר הגדול'[38], מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, היה רק 'תנא', כזה שלא מחדש כלום אלא רק יודע ברייתות בעל פה? דבר זה לא ייתכן כלל!
הופניתי על ידי מוריי לספר 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס', מאת פרופ' יצחק דב גילת ז"ל[39]. שם מצאתי את שאהבה נפשי. 
ואכן, פרופ' גילת כותב בספרו כך :"בדיוניו עם החכמים, משתמש ר' אליעזר במידות שהתורה נדרשת בהן, ובדרכי מדרש אחרים, כדי להוכיח את ההלכות הנקוטות בידיו. בעזרתן משתדל הוא לאושש את שמועותיו, 'לקיים דברי חכמים', ואף להסיק, לעיתים, הלכות חדשות"[40]. אכן ר' אליעזר שמרן יותר מחבריו, אך שמרנות זו כוללת יצירת הלכות חדשות, כפי שאומר פרופ' גילת. בהמשך ספרו, מקדיש פרופ' גילת פרק שלם למקומם של הסברה וההיגיון במשנתו של ר' אליעזר[41]. כך הוא כותב שם :"אך הסברה וההיגיון משמשים אצל ר' אליעזר, לא רק לקיום דברי חכמים ראשונים, אלא גם להבהרתם ולהגדרתם של הלכות קדומות, ולהרחבת היקף תחולתם"[42]. ועוד כותב שם בהמשך לאחר הבאת דוגמאות לשימוש בסברה והיגיון ביצירת הלכות חדשות :"מכל הנ"ל אנו למדים, שלר' אליעזר, מהווים הסברה וההיגיון יסודות וגורמים מוכרים בהכרעת ההלכה. מסתבר אפוא, שחלק מההלכות של ר' אליעזר, בייחוד אלה שטעמן ונימוקן בצדן, והנובעות משאלות אשר החיים מעלים אותם מפעם לפעם, יסודן בשיקוליו ההגיוניים, ולאו דווקא במסורת הקבלה"[43].      
ברצוני לעבור על המקורות שהובאו בתחילת העבודה, ולבדוק שוב, האם הכרחי לפרש אותם באופן המציג את ר' אליעזר כשמרן, או אולי ניתן לפרשם באופן שונה? ועוד, האם שמרנותו החינוכית של ר' אליעזר ברורה, או שמא היא שנויה במחלוקת? בסוף פרק זה, נביא דוגמאות לחידוש במשנת ר' אליעזר.
המשפט המובא בכותרת נאמר ע"י ר' אליעזר בעצמו, דבר המעיד לכאורה על שמרנות גדולה. אך יש להעיר, שבאותה גמרא במסכת סוכה, נאמר אותו ביטוי על ר' יוחנן בן זכאי, רבו של ר' אליעזר :" אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי....ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם" [תלמוד בבלי סוכה כח.] ולא ראינו שהחשיבו את רבן יוחנן בן זכאי כשמרן במיוחד. יתר על כן, הרב ד"ר לאו [הובא לעיל] מסביר שדווקא ר' יוחנן בן זכאי, דחק בר' אליעזר לחדש, וכיצד ייתכן הדבר, אם גם ר' יוחנן עצמו הקפיד שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבו? ועוד, כיצד ניתן ליישב מקור זה עם דברי 'אבות דר' נתן', שהובאו בכותרת לפרק זה, שר' אליעזר פתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם?
הרב קוק והרב שמואלביץ עונים על שאלה זו, להלן דבריהם[44].
 
 
הרב קוק[45] מביא את הסתירה האמורה וכותב ביישובה :"וצריכים אנו לומר, שאם היינו אומרים שאמר דברים שלא אמרן פה לעולם, היה זה באמת סתירה על הכלל 'שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו', אבל כיון שאמרו 'שלא שמעתן אוזן מעולם', אנו מבינים, שהפה של הרב, אב התורה רבן יוחנן בן זכאי, אמרו, אבל מכל השומעים הצטיין רבי אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה, שאוזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים. ונמצא שבאמת לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ותורתו הייתה תורה שלימה, שיש לה בית אב, ומכל מקום הייתה כולה תורה מחודשת, על ידי גבורת שכלו הקדוש".
הרב קוק מדייק, שלא נאמר שר' אליעזר אמר דברים שרבו לא אמר, אלא דברים "שלא שמעתן אוזן", כלומר, שהוא דייק והבין מדברי רבו דברים שאחרים לא הבינו ולא קלטו, אך רבו, רבן יוחנן בן זכאי, אומנם אמר את הדברים.
נראה, שהרב קוק כיוון לומר שאף ר' אליעזר ירד לעומק חידושיו של רבו ודלה מהם הלכות רבות לפי עקרונותיו של רבו. אף הלכות שרבו לא אמר במפורש, כפי שאמר בסיום דבריו :"ומכל מקום הייתה כולה תורה מחודשת, על ידי גבורת שכלו הקדוש"[46].
דברי הרב קוק על ר' אליעזר נאמרו בתוך דברי הערכה על בעל שו"ת "אבני נזר", ר' אברהם מסוכצ'וב, חתנו של הרבי מקוצק. הרב קוק מסביר, שבעל ה"אבני נזר" דלה מתורתם של ה'ראשונים' דברים שרבנים אחרים לא שמו לב אליהם. ואכן כך כותב שם הרב קוק על חידושיו של בעל ה'אבני נזר' :"אע"פ שהכל מיוסד על דברי הראשונים עמודי ההוראה, ניכרת היא גבורתו המיוחדת של המחדש המקורי, דסליק ודנחית מדנפשיה"[47].
 
 
הרב חיים שמואלביץ[49] כותב בביאור דרכו של ר' אליעזר בן הורקנוס :"ביאור העניין כך הוא, דודאי דרש ר' אליעזר ופסק דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, אלא שלא היה מוציא את הדין טרם שבירר והבהיר לעצמו שכך היה רבו פוסק את הדין, ולכן קרא על עצמו ר' אליעזר 'לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם', ואילו בדבר שלא הייתה לו הכרעה בדעת הרב, לא היה דורש אותו ולא דנו כלל". הרב שמואלביץ מסביר, שר' אליעזר ירד לעומק דעתו של רבו, לפיכך לא אמר מעולם דבר שלא היה בטוח בו, שאומנם כך היא דעת רבו. כלומר, אכן ר' אליעזר אמר גם דברים שלא שמע מרבו, אך הוא ירד לסוף דעתו של רבו, ולא אמר דבר אלא אם היה ברור לו, לפי היסודות והכללים שלמד מרבו, שכך היה רבו פוסק באותו מקרה.
נמצאנו למדים, שהרב קוק והרב שמואלביץ הולכים בדרך דומה. לשיטתם, אכן ר' אליעזר בן הורקנוס חידש חידושים נפלאים, אך הכל היה על סמך תורתו של רבו. כאשר בא לפניו דין שלא מצא לו מקור ושורש בתורת רבו, לא פסק בו הלכה. כלומר, ר' אליעזר היה שמרן וחדשן. אין זה נכון להציגו כשונא את חידושי בית המדרש. דרך זו שונה מדרכם של הרד"ל, הרב ז'ולטי והרב לאו שהובאה לעיל.
זו גם מסקנתו של פרופ' גילת האומר :"אין לקבל אפוא את המאמר 'ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם' כצורתו. אף ר' יוחנן בן זכאי, שעליו נאמר אותו מאמר, תקן תקנות וגזר גזרות שלא שמע מפי רבו מעולם"[50]. להלן נביא את דברי המהרש"א, הכותב אף הוא כדברים הללו, שבענייני סברה, ר' אליעזר אמר וחידש גם מה שלא שמע מרבותיו[51].
 
לאור האמור לעיל, לא יהיה קושי גדול להתמודד עם אמירתו החריפה של ר' אליעזר, על האומר דבר שלא שמע מפי רבו. כאמור, הכוונה לדברים שלא ניתן למצוא להם שורש במשנת רבו.
אלא שדברים אלו של ר' אליעזר, ניתנים לפרוש באופן שונה מההבנה הפשוטה, על פיה הלך רד"ל. להלן נסקור את שיטותיהם של הרמב"ם, רבנו יונה, והמהרש"א, בביאור אמירתו זו של ר' אליעזר.
בהלכות תלמוד תורה כותב הרמב"ם :"ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו" [הלכות תלמוד תורה ה, ט] כמקור להלכה זו ברמב"ם, מביא ה'כסף משנה' את הגמרא שלנו :"מימרא דר' אליעזר פרק תפילת השחר, ומשמע דשמועה ששמע מרבו יכול לאומרה סתם, אע"פ שלא יזכיר שם אומרה, והטעם – משום דכל מה שהוא אומר, מן הסתם מרבו שמע, כדאיתא בפרק הישן" [כסף משנה שם] . כלומר, הסבר הרמב"ם לדברי ר' אליעזר הוא, שאל יאמר אדם דברים שלא שמע מרבו, אלא מרב אחר, עד שיאמר ממי שמע. כל עוד התלמיד אומר את שמועות רבו, אין לו צורך לומר ממי שמע, כי הכול יודעים ששמועותיו מרבו, אך אם הוא אומר שמועות של רב אחר, עליו לציין זאת במפורש, כדי שלא יחשבו שהשמועה היא מפי רבו[52].
כלומר, כוונת ר' אליעזר לומר, שיש צורך בדיוק מרבי בלימוד התורה והעברת השמועות, אך אין למצוא בגמרא זו תימוכין לשמרנות ולאיסור לחדש דברים.
רבנו יונה כותב[53] בביאור דברי ר' אליעזר :"רוצה לומר, שלא שמע ממנו, ואומר אותו בשמו". כלומר, הבעיה אינה אמירת דברים חדשים, אלא תלייה ברבו דברים שלא אמרם. לפי רבנו יונה, צריך לשים פסיק אחרי המילים 'שלא שמע'. כלומר, האיסור הוא לומר דברים שלא שמע מרבו, בשם רבו[54].
המהרש"א [בחידושי אגדות לברכות כז:] כותב :"וכה"ג [= וכי האי גוונא] אמרינן בפרק שני שעירים [יומא סו:] בר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מרבו, אבל מצינו בכמה דוכתין, דגם דבר שלא שמעו מרבם אמרו חכמים מסברא! ואפשר לומר דדבר שאינו מסברא לא אמרה ר' אליעזר בשם רבו, כיון שלא שמע מפיו". מדברי המהרש"א עולה חידוש גדול, הנוגע גם לגמרא במסכת יומא וסוכה, בה אומר ר' אליעזר שלא אמר מעולם מה שלא שמע מרבו. המהרש"א מחדש, שהדברים אמורים רק בהלכות שלא נובעות מסברה, אך ודאי שניתן לחדש דברים מסברה על סמך תורת רבו. המהרש"א גם לא מחלק בין ר' אליעזר לרבנים אחרים. ברור לו שגם ר' אליעזר חידש דינים מסברה, על סמך תורת רבו. 
נמצאנו למדים, שלמהרש"א היה ברור שר' אליעזר מחדש דינים מסברה, על סמך תורת רבו.
בשו"ת 'משפטי עוזיאל'[56] דן בזכות נשים לבחור ולהיבחר. בתוך דבריו ישנה התייחסות לאמירה זו של ר' אליעזר. כך כותב הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל: "וכן מה שכתוב אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא ס"ו) אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עצמה היתה חכמה, ואמר: שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר".
הרב עוזיאל מבין את הגמרא באופן אחר מהמוסבר לעיל. לטעמו, לא לחינם סמכה הגמרא סיפור זה, על האישה ששאלה את ר' אליעזר, לשאלות הקודמות. אלא כשם שהתחמק מלענות על השאלות הקודמות, כי לא ידע תשובה ברורה, כך גם בשאלה זו. ר' אליעזר לא ידע את התשובה, ולא משום שסבר שאסור ללמד נשים תורה.
לשיטת הרב עוזיאל, צריך לומר שהבבלי חולק על הירושלמי[57], שהרי בירושלמי מובאת תשובתו של ר' אליעזר, ואף ישנה הסתייגות חמורה מללמד תורה לנשים[58].
עתה, לאחר שראינו את דברי המהרש"א והבאים אחריו, שר' אליעזר יכול לחדש, ניתן לעבור את המשוכה הפסיכולוגית, ולמצוא חידושים במשנתו של ר' אליעזר.
מפורסם למדי, שר' אליעזר החל ללמוד תורה רק בגיל מבוגר יחסית. הן כך נאמר במדרש :"מה היה תחילתו של רבי אליעזר בן הורקנוס? בן עשרים ושתים שנה היה ולא למד תורה. פעם אחת אמר אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי". [מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק ו]
וכן משמע ב'פרקי דר' אליעזר' :"אמר לו ולמה אתה בוכה, אמר לו איני בוכה אלא שאני מבקש ללמוד תורה, אמר לו והרי בן שמנה ועשרים שנה אתה ואתה מבקש ללמוד תורה, אלא קח לך אשה והוליד בנים ואתה מוליכן לבית הספר". [פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק א]
מאידך, בתלמוד מובא: "אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו: אל"ף בי"ת - אלף בינה, גימ"ל דל"ת - גמול דלים...[תלמוד בבלי מסכת שבת דף קד עמוד א]
על גמרא זו מעירים בעלי התוספות: "א"ל לר' יהושע בן לוי אתו דרדקי כו' - בירושלמי ובבראשית רבה (פ' א) קאמר דר' אליעזר ור' יהושע הוו מאותן דרדקי וחולק על הש"ס שלנו והא דאמר בפרקי דר' אליעזר שלא למד ר' אליעזר תורה אלא עד שהיה גדול היינו שלא עסק עד שנעשה גדול". [תוספות מסכת שבת דף קד עמוד א]
תוספות מסבירים, שלפי תלמודנו, אותם 'דרדקי' שדרשו את האותיות, היו בימי ר' יהושע בן לוי, ולא בתקופת ר' אליעזר, אך תוספות מעירים, שלפי התלמוד הירושלמי, ומדרש בראשית רבה, היה המעשה בתקופה קדומה יותר, ור' אליעזר ור' יהושע, היו מאותם הילדים. לדעת התוספות, אין בכך סתירה למדרשים האומרים שר' אליעזר החל למוד רק בגיל מאוחר, כי ייתכן שלמד לימוד בסיסי, אך החל לעסוק בתורה רק בגיל מאוחר.
הנה כי כן, יסודות החידוש מצויים כבר בינקותו של ר' אליעזר, וכבר אז החל את דרכו המשותפת עם ר' יהושע.
לעיל הובאה באריכות הגמרא במסכת חגיגה [ג:] , המבליטה את שמרנותו של ר' אליעזר, לעומת פתיחותו של ר' יהושע. ר' אליעזר אף מעניש את ריב"ד [=ר' יוסי בן דורמסקית] על שלא אמר 'תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותים'. מקור זה, לטעמי, הוא החריף ביותר בהדגשת שמרנותו של ר' אליעזר, האומנם נוכל לראות את אשר אירע בינו לבין ריב"ד באור שונה?
כבר הובא לעיל, שבמשנה עצמה לא מוזכר שר' אליעזר כעס על ריב"ד.
ברצוני להראות, שבתוספתא הסיפור שונה באופן מהותי מדברי הברייתא המובאת בגמרא. כך נאמר בתוספתא :" "אמר ר' יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאין מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי את ר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד אמר מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אף על פי כן מה חידוש היום אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות במנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר סוד י"י ליראיו ובריתו להודיעם ואומר כי לא יעשה י"י אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים צא אמור להן אל תחושו למניינכם מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקיבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים ממשה הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית:" [תוספתא ידיים ב,ז]
ר' אליעזר שואל את ריב"ד מה חידוש היה בבית המדרש, וריב"ד עונה לו "תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין", ור' אליעזר מתעקש לשמוע את החידוש! הרי לנו שר' אליעזר אכן מעוניין בחידוש, ולא לחינם שאל את ריב"ד 'מה חידוש היה לכם היום בבית המדרש'.
גם בדברי ר אליעזר יש שינויים. לא כתוב שהוא בוכה, אלא 'זלגו עיניו דמעות', וייתכן שאלו דמעות של שמחה, על כך שחכמים זכו לכוון מדעתם לשמועה שהוא קיבל! עוד שינוי יש בתוספתא, שר' אליעזר אומר פסוק נוסף :"כי לא יעשה ה' אלוהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים"[עמוס ג]. ניתן לפרש שר' אליעזר שמח שה' מגלה סודו לחכמי הדור.
ואכן, הר"ש משאנץ [בפרוש המשנה בידיים הנ"ל] מתייחס לדברי התוספתא, האומרת שריב"ד אמר 'תלמידיך אנו' וכותב, :" 'תלמידיך אנו', בפרק קמא דחגיגה משמע שלא אמר כן, וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו 'פשוט ידיך וקבל עיניך', לפי שלא אמר כן! ושמא תנאי היא". כלומר, הר"ש מסביר, שכנראה יש מחלוקת תנאים בין התוספתא לבין הברייתא המובאת במסכת חגיגה.
ברצוני להעיר, שהברייתות המובאות בתוספתא נחשבות מדויקות יותר, כמו שמצאנו בסוף מסכת חולין :"אמר ליה ר' זירא לאו אמינא לכו כל מתניתא דלא תניא בירבי חייא ובי רבי אושעיא משבשתא היא ולא תותבו מינה בי מדרשא" [בבלי חולין קמא. – קמא:] ר' זירא אומר לר' אבא בר ממל שכל ברייתא שלא נשנית בדברי ר' חייא ור' הושעיא [=תוספתא], היא עלולה להיות משובשת, ואין להקשות ממנה בית המדרש. אף בנידון דידן, ככל הנראה, הברייתא המדויקת יותר היא התוספתא, ולפיכך אף את המשנה יש להסביר כפשוטה, שר' אליעזר שאל בכנות מה נתחדש בבית המדרש. אומנם יש להעיר, שבמשנה לא אומר ריב"ד לר' אליעזר 'תלמידיך אנו'.
ככל הנראה רצה בעל הגמרא במסכת חגיגה, להראות את הבדלי הגישה בין ר' יהושע לר' אליעזר, ולכן העדיף נוסח זה של הברייתא על פני הנוסח של התוספתא. ובדרך זו הלכו הרד"ל, הרב ז'ולטי, והרב בני לאו כמבואר לעיל.
לפי דרכנו, ההבדל בין דרכו של ר' אליעזר לדרכו של ר' יהושע, לפחות לפי התוספתא במסכת ידיים, אינו כה קיצוני כפי שנראה ממבט ראשון. באופן אירוני ניתן לומר, שבקשת החידוש הנאמר בבית המדרש, נאמרה לראשונה במשנה הנ"ל דווקא ע"י ר' אליעזר!
נוכחנו לדעת, שאומנם בעל הגמרא במסכת חגיגה מנסה להציג את ר' אליעזר כמעביר תורה 'אינדוקטרינית'. אומנם בתוספתא הוצג לנו ר' אליעזר באור חדש לחלוטין. מחד, הוא אומנם "בור סוד שאינו מאבד אף טיפה", ומעביר את תורת רבו בשיא האוטנטיות האפשרית, אך מאידך, הוא בעל גישה חדשנית, אוהב חידושים, ומנסה לדלות מתורת רבו את היכולת לחדש לפי הכללים שקיבל מרבו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרמב"ן כותב :"ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר 'כך היא בעיני' (סנהדרין פ"ח א') לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם, ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו."[חי' הרמב"ן לב"מ נט:]
כלומר, לפי הרמב"ן, דווקא ר' אליעזר הוא המחדש מדעתו בסוגיית 'תנורו של עכנאי', וחכמים הם האומרים את ההלכה על פי השמועה שקיבלו מרבותיהם.
אלא שהרמב"ן כתב דבריו בסגנון של "אפשר", וננסה להבין את הדברים יותר לעומק.
ראשית, הרי זו משנה מפורשת:" העיד רבי יהושע ורבי פפייס....... הם העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא שהוא טמא שרבי אליעזר מטהר"[עדויות ז, ו-ז]
הרי לנו ,שמחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר מובאת במשנה במפורש, ר' יהושע בעצמו ור' פפייס מעידים על מסורת שיש להם, כדברי הרמב"ן, שהייתה להם שמועה, שתנורו של עכנאי טמא[59]. כאמור לעיל, בעל 'נימוקי יוסף' קיבל את דברי הרמב"ן[60].
נוסף על כך, בפירוש רב ניסים גאון, המופיע בצדי דף הגמרא, במסכת ברכות [יט.-יט:] מובא הסבר מפורט למעשה "תנורו של עכנאי" בשם רב האי גאון. הוא כותב :"אלא לעולם אין ההלכה מתקיימת אלא לפי מה שנתברר מן הקבלה של מרובין, והיינו דברי חכמים". כלומר, הוא מדגיש שם שהייתה לחכמים 'קבלה', דהיינו מסורת, ולא אמרו דבריהם רק מסברה.
לאור האמור, צריך להסביר שהרמב"ן נקט לשון "אפשר", בכך שאמר, שר' אליעזר אמר דבריו מדעתו ולא ממסורת. לעומת דברי חכמים, שפשוט שהם מתבססים על מסורת, כנ"ל. את דברי ר' אליעזר ניתן להסביר בשתי צורות. ייתכן להסביר כהסברו של הרד"ל שגם ר' אליעזר אמר משמועה שהייתה בידו, וגם חכמים.
נראה שהרמב"ן אמר, שר' אליעזר אמר מסברה, משום שבגמרא נאמר שבאותו יום השיב ר' אליעזר "כל תשובות שבעולם" ולא קיבלו ממנו, על כורחך שהייתה להם מסורת, ולכן לא קיבלו ממנו, אך הוא לא הייתה לו מסורת ברורה ולכן היה צריך להביא ראיות.
עולה מן האמור כאן, שדווקא במחלוקת המרכזית בין ר' אליעזר לחכמים, ר' אליעזר אמר דבריו מסברה, ולמרות זאת התעקש לעמוד בדעתו, ולא נכנע לדעת הרוב[61].
לפי ההלכה, אסור לצאת בשבת לרשות הרבים בכל דבר שאינו מלבוש או תכשיט. מי שיצא [בשוגג] לרה"ר עם דבר שאינו מלבוש או תכשיט חייב חטאת מן התורה. ר' אליעזר וחכמים נחלקו מה הדין ביציאה עם נשק בשבת. כך נאמר במשנה :"לא יצא האיש לא בסיף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא, חייב חטאת. רבי אליעזר אומר, תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי, שנאמר (ישעיה ב) וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". [שבת פרק ו' משנה ד']  עולה מן המשנה, שיש כאן מחלוקת קיצונית, ר' אליעזר מתיר לכתחילה דבר שלדעת חכמים חייב מן התורה!
הברייתא בגמרא מוסרת לנו את המשך הוויכוח בין ר' אליעזר לחכמים :" תניא אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר (ישעיהו ב) לא ישא גוי אל גוי חרב...ואיכא דאמרי אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין...מ"ט דר"א דאמר תכשיטין הן לו דכתיב (תהילים מה) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" [בבלי שבת סג.]
פרופ' גילת טוען[62], שדברי ר' אליעזר במחלוקת זו, אינם נובעים ממסורת. ובלשונו :"ההלכה של חכמים היא כנראה ההלכה הקדומה, שהרי בזמן שמקובל היה לאסור מלחמות בשבת, ודאי שנהגו איסור לצאת בשבת בכלי מלחמה. אולם גם לאחר שהתירו אף מלחמת התקפה בשבת, נהגו איסור בטלטול כלי נשק, כפי שמוכיחה הברייתא :'כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן' [עירובין מה.] מכאן שכרגיל אין מטלטלים ואין יוצאים בכלי זין". את הרקע לדעתו של ר' אליעזר, מוצא פרופ' גילת :"בנוהג שהיה רווח בתקופת המרד, ביחוד בין הקנאים, להתהלך חמושים בכלי זין בשבתות כבימי חול. ר' אליעזר...תופס כאן הלכה המעוגנת בעמדתו הלאומית, ואשר קרובה להשקפתם של הקנאים, שכלי זין תכשיטים הם לאדם"[63][64].  
עוד מוסיף פרופ' גילת, שמצאנו בתלמוד, שר' אליעזר חוזר בו מדבריו :"חזר בו ר' אליעזר"[סוכה כז., יבמות פ.] דברים אלו מוכיחים לפי פרופ' גילת :"שהתלמוד היה סבור, כי הלכות אלה, אין מקורן בשמועות קדמונים, אלא בלימוד או סברה משל ר' אליעזר, אשר לאחר העיון חזר בו"[65].
מרגליות מ. "אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" הוצאת ספרים "יבנה" ישראל תשל"ג 1973.
'ביאור הרד"ל' של ר' דוד לוריא מביחוב ל'פרקי דר' אליעזר' הוצאת אום ניו יורק תש"ו 1946 על פי צילום מהדורת וורשה תרי"ב. 
גילת י.ד. 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' הוצאת דביר תל אביב 1968.
ז'ולטי ב. רבה של ירושלים בספרו "משנת יעבץ" מהדורה חדשה, ירושלים תשנ"ו.
הדני י. 'על יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים' בתוך 'החמ"ד הייחוד והיחד' הוצאת משרד החינוך, ירושלים תשס"ט.
אנגלרד י. במאמרו 'תנורו של עכנאי' בתוך 'שנתון המשפט העברי' כרך א ירושלים תשל"ד עמ' 45]
רוזנברג, ש. 'לא בשמיים היא'
לאו ב. "חכמים" כרך שני 'ימי יבנה עד מרד בר כוכבא' הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 2008.        
ה'ראשון לציון' הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל 'משפטי עוזיאל', כרך ד' חושן משפט תשובה ו.
'ש"ס מהדורת שוטנשטין' [חידושים בשולי הדף]
הרב קוק 'מאמרי ראי"ה' עמ' 204 , מתוך המאמר 'על הגאון רבי אברהם מסוכטשוב זצ"ל' מהדורת ירושלים תשד"ם.
שמואלביץ, הרב חיים 'שיחות מוסר' חלק א שנת תשל"א עמ' עח, מהדורת ירושלים תש"מ.
ארזי. א. 'שילוב אגדה בהלכה במשנת ר' אליעזר בן הורקנוס' 'שנה בשנה' תשמ"ו
אתר 'דעת' – אנציקלופדיה יהודית


[1]תנא בדור השני, סוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. הוא ר' אליעזר סתם. תלמידו החשוב של רבן יוחנן בן זכאי [אתר 'דעת', אנציקלופדיה יהודית, וראה שם תולדות חייו]. ראה עוד על תולדות חייו אצל מרגליות מ. "אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" הוצאת ספרים "יבנה" ישראל תשל"ג 1973.
[2] פרופ' גילת, בספרו 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' [הוצאת דביר תל אביב 1968 עמ' 20 - 31] העמיד את קוטב מחלוקתם על 'כוונה ומעשה'. כלומר, ר' אליעזר הסתכל על המעשה בפועל, לעומת ר' יהושע שבדק את כוונת העשייה, למשל בענייני חילול שבת, עד כמה משמעותית הכוונה. לעומתו, מו"ר ד"ר יעקב הדני, במאמרו 'על יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים', [נדפס בספרו 'החמ"ד, הייחוד והיחד' עמ' 394 – 404 הוצאת גף הפרסומים, משרד החינוך, ירושלים תשס"ט], מסביר את תורף מחלוקותיהם באופן שונה במקצת. לשיטתו, ר' אליעזר אובייקטיבי יותר, ור' יהושע הולך אחר הסובייקטיביות. 
[3] על מחלוקת זו, הידועה בשם 'תנורו של עכנאי' [תלמוד בבלי ב"מ נט:] נכתבו אין ספור מאמרים. ראה למשל פרופ' אנגלרד י. במאמרו 'תנורו של עכנאי' ['שנתון המשפט העברי' כרך א ירושלים תשל"ד עמ' 45] אף נכתב לאור מעשה זה ספר שלם בשם 'לא בשמיים היא' של פרופ' שלום רוזנברג.
[4] "ר' אליעזר שמותי הוא" [בבלי שבת דף ק"ל: ומקבילות] אומנם רש"י שם [ד"ה שמותי הוא] מסביר שר' אליעזר נתכנה כך על שם הנידוי [נידוי בארמית = 'שמתא'] אך רש"י עצמו מביא בשם התלמוד הירושלמי, שר' אליעזר נתכנה כך על היותו מתלמידי בית שמאי, והולך בשיטתם. אף תוספות [שם, ד"ה דרבי אליעזר] מקבל את פירוש הירושלמי. פרופ' גילת כותב :"בית שמאי ייצגו לרוב את ההלכה הקדומה השמרנית, ובית הלל שיקפו את ההלכה האחרונה, המחודשת... זיקתו של ר' אליעזר לבית שמאי איננה ראשונית, אלא משנית. היא תולדה משיטתו העקרונית, הרואה את ההלכה הקדומה ואת מסורת הקבלה כמוסדה של ההלכה".
[5] 1798 (תקנ"ח) - 1855 (תרט"ז). רב, פוסק, מקובל ופרשן. מגדולי התורה בדורו. חיבר פירושים על התלמוד הבבלי ועל פרקי דרבי אליעזר.
[6]הוצאת אום ניו יורק תש"ו 1946 על פי צילום מהדורת וורשה תרי"ב.
[7]הוצאת דביר תל אביב 1968.
[8] תלמוד בבלי, יומא דף ס"ו:, סוכה דף כ"ח.
[9] אומנם 'כסף משנה' שם מוסיף :"ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה". עולה מדבריו, שעם ישראל קיבל על עצמו לא לחלוק על הגמרא, אך ללא קבלה זו, יש אפשרות לחלוק על הדורות הראשונים, כדברי הרמב"ם.
[10] תנא בדור השני, סוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. הוא ר' אליעזר סתם. תלמידו החשוב של רבן יוחנן בן זכאי [אתר 'דעת', אנציקלופדיה יהודית]. ניתוח המקורות על פי 'ביאור הרד"ל' של ר' דוד לוריא מביחוב ל'פרקי דר' אליעזר' הוצאת אום ניו יורק תש"ו 1946 על פי צילום מהדורת וורשה תרי"ב. ועל פי פרופ' גילת י.ד. 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' הוצאת דביר תל אביב 1968. ועל פי הרב ז'ולטי ב. רבה של ירושלים בספרו "משנת יעבץ" מהדורה חדשה, ירושלים תשנ"ו. ועל פי ד"ר הדני י. 'על יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים' בתוך 'החמ"ד הייחוד והיחד' הוצאת משרד החינוך, ירושלים תשס"ט. ועל פי לאו ב. "חכמים" כרך שני 'ימי יבנה עד מרד בר כוכבא' הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 2008.            
[11] להלן בהמשך העבודה, יובאו מקורות נוספים, אך אלו המקורות העיקריים, ובשלב זה די בהם.
[12] להלן, בהמשך העבודה, נראה שיש הסברים אחרים לגמרא זו – המפרשים אמירה זו, שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבו – באופן שונה.
[13] כך נקרא כאן ר' אליעזר, בקיצור.
[14]אומנם רש"י מסביר, שה' לא אמר ממש את כל הדעות, אלא שה' נתן את התורה, וכל אחת מהדעות מוכיחה דבריה מן התורה. אך הר"ן [דרשות הר"ן, דרוש שביעי עמ' קיב- קיד] מסביר שאכן ה' הראה למשה את כל הדעות, אך ללא הכרעה, וההכרעה מסורה לבי"ד שבארץ, להכריע ע"פ רוב.
[15]בש"ס מהדורת שוטנשטין מובא הסבר פחות 'פלסטי' ל"פשוט ידיך וקבל עיניך". "פשוט ידיך" מלמד שידיו ריקות ואין לו מה לחדש, שהרי הדין הזה כבר ידוע מלפני זמן רב. "קבל עיניך", מלשון חושך ואפילה, שיחשיך מאור עיניו.
[16] בבא מציעא נט:
[17] במבוא ל'פרקי דר' אליעזר' הוצאת אום ניו יורק תש"ו 1946 על פי צילום מהדורת וורשה תרי"ב. קונטרס 'עמק הברכה' אות יא, וקונטרס 'שם האחד אליעזר' אות ז.
[18] 1798 (תקנ"ח) - 1855 (תרט"ז). רב, פוסק, מקובל ופרשן. מגדולי התורה בדורו. חיבר פירושים על התלמוד הבבלי ועל פרקי דרבי אליעזר. [מתוך אתר 'דעת' – אנציקלופדיה יהודית]
 
[19] 'ביאור הרד"ל' ל 'פרקי דר' אליעזר' פרק ב' אות י'.
[20]הרב יעקב בצלאל ז'ולטי היה רבה של ירושלים ודיין בבית הדין הגדול. נולד בויטבסק שבפולין בשנת תר"פ. משנת תשל"ב החל לכהן כרב לא רשמי בירושלים, בעקבות החסר שנוצר עם פטירת הרב פראנק, ובשנת תשל"ח נבחר באופן רשמי לכהן כרב העיר. זכה פעמיים בפרס הרב קוק לספרות תורנית, בשנת תשי"ד ובשנת תשכ"ד. נפטר בל' בחשוון תשמ"ג ונטמן בהר הזיתים. [מתוך אתר 'ויקישיבה' – אנציקלופדיה למושגי יהדות]
 
[21] בספרו "משנת יעבץ" בהקדמה לחלק 'חושן משפט' מהדורה חדשה, ירושלים תשנ"ו.
[22] שם.
[23] שם.
[24] שם, וכן יתר המובאות דלהלן.
[25] בדף לג. בדפי הרי"ף.
[26] ולא זכר שר, שהדברים מובאים שם בשם הרמב"ן.
[27] לא מצוי כל כך שאחרוני זמננו יחלקו על 'ראשונים' ללא הסתמכות על 'ראשון' אחר.
[28] יתכן שהוא חולק עליהם, כי הם אומרים דבריהם בלשון 'ואפשר', ולא באופן מוחלט וברור. 
[29] "הרב בני (בנימין) לאו נולד במרחשוון תשכ"ב, אוקטובר 1961 בתל אביב... הוסמך לרבנות בשנת תשנ"ג (1993). סיים לימודי תואר ראשון בהיסטוריה ובתלמוד באוניברסיטה העברית, ותואר שני ודוקטורט באוניברסיטת בר-אילן. את עבודת הדוקטורט (בהדרכתו של הרב פרופסור דניאל שפרבר) הקדיש למחקר אודות שיטתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף... בשנת תשס"א (2001) הוכתר הרב לאו כרבה של קהילת הרמב"ן... בשנת 2006 פרסם את הכרך הראשון של ספרו חכמים (בהוצאת בית מורשה וספריית אלינר). הספר עוסק בניתוח דמויות התנאים ומשנתם בתקופת בית שני, על פי סדר המשניות בפרקי אבות, ומבקש לקרוא בתורתם קריאת כיוון לתקופתנו. בשנת 2007 יצא הכרך השני של חכמים (בהוצאת ידיעות אחרונות, בשיתוף בית מורשה וספריית אלינר)" [מתוך אתר בית כנסת הרמב"ן, בו מכהן הרב בני לאו]
[30]לאו ב. "חכמים" כרך שני 'ימי יבנה עד מרד בר כוכבא' הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 2008. 
[31] שם עמ' 42
[32] שם עמ' 43
[33] שם עמ' 94. הכוונה למשנה ידיים ד, ג. הובאה לעיל במקורות.
[34] שם עמ' 98.
[35] הובאה לעיל במקורות.
[36] שם עמ' 100.
[37]"אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" עמ' 82- 83 , הוצאת ספרים "יבנה" ישראל תשל"ג 1973.
[38] כגון בתוספתא [ערלה א, ח] ועוד.
[39] 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' הוצאת דביר תל אביב 1968.
[40] שם תחילת פרק ד' עמ' 49.
[41] הפרק החמישי של החלק הראשון, 'הסברה וההגיון כיסודות וגורמים בהכרעת ההלכה' עמודים 70 - 74.
[42] שם עמ' 71.
[43] שם עמ' 73.
[44] גם מדברי המהרש"א שיובאו לקמן, עולה תשובה לשאלה זו, אך הוא לא התייחס באופן ישיר לשאלה זו.
[45] בספרו 'מאמרי ראי"ה' עמ' 204 , מתוך המאמר 'על הגאון רבי אברהם מסוכטשוב זצ"ל' מהדורת ירושלים תשד"ם.
[46]מו"ר, הרב ד"ר שלמה טולדנו שליט"א מסביר, שר' אליעזר אמר דבריו "מכללא", כלומר, הכלל ניתן ע"י רבו, רבן יוחנן בן זכאי, ור' אליעזר למד מעצמו את הפרטים. כך דרכו של התלמוד לשאול את מוסר השמועה, האם "בפרוש איתמר או מכללא איתמר", כי לעיתים הדברים נאמרו מכללא, ומביא השמועה לא הסיק מסקנה נכונה מה"כללא". כך גם רוצה מו"ר להסביר את מעשה הלל ובני בתירא [המובא בתלמוד הירושלמי, ריש פרק שישי במסכת פסחים] , שהיה צריך להישבע להם ששמע במפורש משמעיה ואבטליון שקורבן פסח דוחה שבת, ולא "מכללא".
[47] שם.
[48]הרב חיים שמואלביץ זצ"ל נולד בשנת תרס"ב והלך לבית עולמו בג' טבת בשנת תשל"ט (1901-1978) בהיותו בן 77 שנים.
אביו היה ראש ישיבה בעיירה סטוצ'ין שבפולין. אמו הייתה בתו של רבי יוסף יוזל הורוביץ - הסבא מנובהרדוק. בתור נער נחשב לעילוי, ובגיל צעיר נשלח ללמוד בישיבת ישיבת שער התורה שבעיר גרודנה. ראש הישיבה הרב שמעון שקופ שנודע בדרכו האנליטית השפיע על דרך לימודו. בהמשך עבר לישיבת מיר, ושם התפרסם בכינוי "עילוי מסטוצ'ין".
נישא בג' בטבת (שהוא גם יום פטירתו) בשנת תר"צ לחנה מרים פינקל, בתו של ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל. בשנת תרצ"ו התמנה לר"מ בישיבה והחל למסור שעורים.
התבלט בניהול הישיבה בשנים 1940-1945 כאשר הוביל את הישיבה ממיר לווילנה ולברית המועצות ומשם ברכבת הטראנס-סיבירית לסיביר, לקובה שביפן ומשם לשנחאי. [מאתר 'יום פטירת הצדיקים']
[49]בספרו 'שיחות מוסר' חלק א שנת תשל"א עמ' עח, מהדורת ירושלים תש"מ.
[50] 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' עמ' 74.
[51] פרופ' גילת לא הזכיר את דברי המהרש"א או הרב קוק.
[52]הלכה זו של הרמב"ם נפסקה גם בשו"ע [יורה דעה סי' רמ"ב] וכותב שם הש"ך :"מיהו עכשיו, סתם מה שהאדם אומר, סוברים העולם שהוא מפי עצמו, והלכך הדין משתנה". [ש"ך שם ס"ק מג] כלומר, דווקא בימיהם, שלמדו מרב אחד, לא היה צורך לומר הלכות בשם רבו, כי מן הסתם מה שאומר הוא בשם רבו, אך בימינו מוטל על האדם לומר במפורש כל דין ששמע מאחרים, כי אם לא כן, חושבים שחידש מעצמו את הדברים.  
[53] ברכות פרק רביעי [ דף יח: בדפי הרי"ף] ד"ה האומר.
[54] כיוצא בזה מספרים על החת"ם סופר, שאמר לתלמידיו :" אני מרשה לכם לומר בשימכם את חידושיי, אך אל תאמרו בשמי את חידושיכם.
[55]הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי (הראשון לציון). (1880-1953)
נולד בירושלים לרב יוסף רפאל עוזיאל, שהיה נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית.
בשנת 1911 היה לרב הקהילה הספרדית ביפו ועסק בהרמת מעמדם של היהודים המזרחיים. בגלל פעילותו הציבורית הוגלה ע"י הממשל התורכי בזמן מלחמת העולם הראשונה אבל הורשה לחזור לפני הגעתו של הצבא הבריטי.
בשנים 1921-1923 כיהן כרב ראשי של סלוניקי, לאחר שהרב יעקב מאיר עלה לארץ. בסלוניקי פעל לפיתוח התנועה הציונית ביוון, חיזק את הפצת השפה העברית ועודד לימוד תורה.
בשנת 1923 חזר לארץ והיה לרבה הראשי של תל-אביב.
בשנת 1939 נבחר לרב ראשי לישראל, משרה בה שרת עד מותו בשנת 1953.
[56] מאת ה'ראשון לציון' הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, כרך ד' חושן משפט תשובה ו.
[57] שהובא לעיל במקורות.
[58] עי' במהר"ץ חיות על הגמרא ביומא שם [ סו:] המביא בשם רב שרירא גאון, שמשתמע מדבריו, שהבין את הגמרא כמו שמציע הרב עוזיאל, אלא שמהר"ץ חיות מעיר, שמהירושלמי משמע דלא כהבנה זו. עוד כותב מהר"ץ חיות להשיב על הבנת רב שרירא גאון, שהרי בגמרא [שם] נאמר :" לא מפני שהפליגן בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם", כהסבר לכך שר' אליעזר לא רצה לענות, והסבר זה מובא לפני הסיפור על שאלת האישה החכמה. מהר"ץ חיות מסיים דבריו במילים :"ודברי רב שרירא גאון צריכים עיון גדול!"
[59]הרב ז'ולטי יצטרך להסביר, שהעדות של ר' יהושע ור' פפייס התבססה על ההכרעה בתנורו של עכנאי, והסיפור במסכת ברכות [כח.] ומסכת עדויות שנשנתה "בו ביום", הייתה לאחר הסיפור עם תנורו של עכנאי. בפשט המשנה נראה שעדותם מתבססת על שמועה קדומה יותר. אם כי, ה'שמועה' של חכמים, לא יכולה להיות קדומה מידי, כי 'עכנאי' הוא שם של אדם, כמוסבר בתוספות. [בבא מציעא נט: ד"ה זה]
[60] הריטב"א מביא את דברי הרמב"ן על הסוגיא :"וזה שהחמירו בדינו להחרימו, לפי שחבריו היו אומרים מפי הקבלה, ולפיכך לא קיבלו ממנו כל תשובות וראיות שלו". צריך לשים לב, הריטב"א השמיט את המילה 'אפשר', כלומר, הוא מבין ברמב"ן שאכן חבריו של ר' אליעזר אמרו את דבריהם משמועה. הריטב"א בהמשך דבריו שם חולק על שיטת הרמב"ן ש'ברכוהו' פירושו חרם, אלא סובר כרש"י, שנידו את ר' אליעזר. בעניין מקור השמועה של חבריו, לא חלק הריטב"א על הרמב"ן, ונראה שהסכים לדעתו. 
[61] שמעתי מהרב דוד פוקס שליט"א, שר' אליעזר מאן להאמין שיש להם שמועה בעניין תנורו של עכנאי, כי הרי הוא היה 'בור סוד שאינו מאבד אף טיפה', כעדות רבו. כלומר, רבו סמך דווקא עליו בהעברת השמועות, ולא תיתכן שמועה שדווקא הוא אינו יודע עליה.
[62] 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' עמ' 307-309
[63] שם.
[64] ראה ארזי. א. 'שילוב אגדה בהלכה במשנת ר' אליעזר בן הורקנוס' 'שנה בשנה' תשמ"ו [המאמר מובא באתר דעת] שהביא דברים אלו. 
[65] 'משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' עמ' 74.


הוסף תגובה

כל התגובות
1 . חבל
דניאל   (09/07/2013)

 


ישיבת שדמות נריה

שיעורים ומאמרים
פרשת השבוע
צופן העריכה של התלמוד
מהנעשה בישיבה
הישיבה והצבא
Facebook
גלריית תמונות
סרט
בוגרים
English